חובש בכיר במד"א, אביה חצרוני נרצח בביתו בקיבוץ בארי בהתקלות עם מחבלים

אביה התנדב מעל ל-20 שנה במד"א, הוא נתן מענה רפואי בגזרת בארי, היה חובש בכיר במד"א והיה ממפעילי האמבולנס בקיבוץ. חבריו של אביה מספרים על אדם בעל נתינה גדולה, ששם את מד"א והצלת החיים בעדיפות הראשונה.

מאיר אלמליח, מנהל אשכול נתיבות במד״א וחברו הקרוב של אביה ז"ל: "אני מכיר את אביה ז"ל כ-30 שנה ולא מאמין שאני מדבר עליו בלשון עבר. הוא חבר מאוד מאוד קרוב. הוא ליווה אותנו המון שנים, מדובר באדם מיוחד, היה האבא של התחנה בקיבוץ. איש מדהים, סבא מדהים, איש נערץ שסוחב עליו אנשים, חכם מאוד, מקצועי וכל כולו היה נתינה. ראיתי הרבה אנשים שאהבו את מד"א, לא ראיתי כאלה שאהבו את מד"א כמוהו, וכנראה שגם לא אראה".

מנכ"ל מד"א אלי בין ספד לאביה חצרוני ז"ל: "אביה היה איש נתינה שתרם רבות למגן דוד אדום, פועלו בתחנת נתיבות ובקיבוץ בארי ייזכר לשנים רבות. עובדי ומתנדבי מד"א מרכינים את ראשם וכואבים את האבדן הגדול הזה. יהי זכרו ברוך".

סיפור חייו של אביה חצרוני

אביה נולד ב 13.8.1954 בקיבוץ בארי, בן למרגלית ויאיר, ממייסדי הקיבוץ. יאיר עבד בדפוס והיה המפעיל המיתולוגי של מכונת הלינוטייפ, מרגלית עבדה במתפרה ובמחסן. אביה נולד אחרי איילה וניצה, ואפרת הגיעה אחריו. הוא גדל בלינה המשותפת, בגן כלנית ואחר כך בכיתת צבר.

-

ילד טוב וחברותי, אהוב ושמח. לפני הצבא פגש את איוה, שהגיעה לקיבוץ בארי עם חברה. היתה זו אהבה ממבט ראשון, שנמשכה עד סוף חייהם. אביה, מהמבוגרים בכיתת צבר שחוברה לה משני שנתונים כמנהג הימים ההם, הגיע לגיל 18 בתחילת י"ב, והתגייס לצבא. הוא שובץ ליחידת חרמ"ש, יחד עם בני כיתת שיבולים.

-

שם זכה לכינוי "אבויה" שליווה אותו בהמשך. במלחמת יום כיפור היה חייל סדיר בתעוז טלויזיה, שנמצא בגזרה המרכזית, במרחק 10 קילומטר מתעלת סואץ. בקרבות הבלימה נהרגו רבים מחבריו. אבויה לא שכח, ולפני שנתיים הקים עם חבריו לפלוגה אנדרטה לזכרם. יחד שתלו את "שדרת הרעות" - שורת עצים לאורך הדרך לקוראל ולמכתש בארי. עם השחרור, נסעו איוה ואביה לאנגליה, התחתנו, וחיו בפרוור לונדוני לא רחוק ממשפחתה של איוה, ושם נולדה שירה. לאחר מספר שנים חזרו לקיבוץ. שירה הצטרפה לכיתת צבעוני.

-

אביה ואיווה השתלבו בדפוס. איוה כמזכירה דוברת אנגלית, אביה בפרויקט רשיונות הנהיגה, מנהל תחנה בתל אביב. במקביל, התנדב להיות נהג תורן באמבולנס המקומי. החל מ1981- אביה התמסר להתנדבות בתחנת נתיבות של מגן דוד אדום. בנוסף לתפקידו כחובש בכיר, ניהל את הקשר של תחנת נתיבות עם תורמים שונים.

-

הוא זכה להערכה רבה על הידע המקצועי, התושיה, ההתמדה, ועל יכולתו המיוחדת לעודד את הנפגעים ולעורר בהם תחושת בטחון. בתחנת מד"א דאג לטפח את הנוער המתנדב וסייע מדי פעם לנוער במצוקה כלכלית. בקיבוץ היה שותף לצוות המרפאה, ולימים גם בצוות שניהל את נאות בארי.

-

חברי הקיבוץ פנו אליו בעניינים קטנים כגדולים; הוא נתן עזרה ראשונה מצילת חיים, הסיע לבית החולים, ופעם אפילו הזדמן לו ליילד תינוק. חברים ידעו שבעת צרה, הטלפון הראשון הוא לאבויה.

תמיד צחקנו, ממרום גילנו: אם הפנים הראשונות שאתה רואה בבוקר במיטה זה אבויה - סימן שאתה חי, אבל בקושי. הוא הרי מכיר את ההיסטוריה הרפואית של המשפחה המורחבת, ויודע להכין את חדר המיון לקראת המטופל שהוא מוביל. אביה אהב את חיי הקיבוץ והרגיש שייכות עזה אל החברים והקהילה, הכיר את התינוקות והילדים, ועקב אחר צמיחתם

-

בחדר האוכל היה עובר בין השולחנות, מחלק טפיחות שכם וחיבוקים, וכשהיה פנוי גם השתתף בפרלמנט המקומי. בשנת 2010 הבת שירה התחתנה וחזרה עם בן זוגה לארץ. כאן ילדה תאומים בריאים וחמודים: ליאל וינאי.

תקלה חמורה בהתנהלות בית החולים גרמה לשירה נכות קשה. מכאן ואילך הקדיש אביה את כל מאודו למאמץ השיקומי של שירה.

משפחת חצרוני כולה נרתמה לעזור:

איילה לקחה את התאומים לביתה, אביה היה מגיע יום יום, וכך יצרו יחד מעין מודל משפחתי.

ניצה ואפרת עזרו ככל יכולתן, וכל בני הזוג ובני הדודים וילדיהם היו שותפים, איש איש בדרכו.

לפני שמונה שנים נפטרה ניצה ממחלה קשה. לפני שבעה חודשים נפטרה איוה. אביה הכפיל ושילש את מאמציו לטפל בילדים. היה לו קשר מיוחד איתם - משהו בין אבא לסבא, בין חבר לאח. נרצח באכזריות ב-7 לאוקטובר.

בן 69 במותו. יהי זכרו ברוך.