הקיבוצניקים החדשים בעוטף עזה לא מפחדים: "לא עוזבים את הבית גם אם קצת קשה"

השנים האחרונות היטיבו עם אזור עוטף עזה. מאז צוק איתן נרשמה ירידה ניכרת במספר האירועים הביטחוניים. עוד ועוד אנשים וחברות בחרו להתמקם בדרום, והחיים חזרו לשפיות יחסית. אלא שהחודשים האחרונים הביאו עימם שינוי חד.

המצב המחמיר ברצועה, ההפגנות האלימות והמשך ההתבססות של חמאס לא השאירו ספק בלב התושבים: העימות הבא כבר בפתח.

זה החל בשבועות האחרונים בניסיונות לפרוץ את הגדר ולהיכנס ישראל, ניסיונות שהסתיימו בעשרות הרוגים פלסטינים, נמשך בהבערת השדות באמצעות בלוני הליום ועפיפוני תבערה והגיע לירי מסיבי של רקטות.

לעשרות האלפים שהתרגלו למצב הבלתי נסבל של סבבי אלימות, הצטרפו גם ה"חדשים", שבחרו לא מכבר לקבוע את משכנם בעוטף. למרות הידיעה שזהו אזור נפיץ, טבילת האש הראשונה היתה חוויה מטלטלת.

כך היה זה גם עבור משפחת ניר מנירים ועבור משפחת יחיא מארז, שתי משפחות שהשתתפו בפרויקט המיוחד של ידיעות הקיבוץ ומיינט קיבוץ בחג הפסח, פרויקט שהציג קיבוצניקים חדשים.

בקיבוץ נירים, שאליו הגיעו צליל (31) ועמית (33) ניר, ושבו נולדה בתם הילה בת השנה, הרגישו היטב את מטחי הפצמ"רים והקסאמים ביממת הקרב. "ביום שלישי שעבר הייתי בחופשה מעבודתי כמורה", מספרת צליל, "ומראש תכננתי שהילה תישאר איתי כי רציתי לנסוע לאמא שלי באשקלון.

"בדיעבד, ההחלטה הזאת התבררה כמבורכת, כי המטח הראשון מעזה נחת בשבע בבוקר, בדיוק בשעה שאני בדרך כלל לוקחת את הילדה לגן ויוצאת לעבודה.

"נכנסנו לממ"ד, עברנו בו עוד אזעקת צבע אדום, ואחריה נסעתי עם הילה לאשקלון. חזרנו אחר הצוהריים, כששמעתי שיש הפוגה בין האזעקות. בלילה היא ישנה בממ"ד, ועמית ואני בחדר השינה שלנו, אבל לשמע האזעקות נכנסנו שוב ושוב לממ"ד".

אחרי החוויה הראשונה של היממה המתוחה, איך התרשמת מתפקוד הקיבוץ?

"זו המתיחות הראשונה שאני חווה כאם. אני יודעת איך להתנהג כשיש צבע אדום, אבל זה קשה יותר כשיש ילד קטן שצריך לדאוג לו. היה לי קצת קשה ביום רביעי כשמערכת החינוך היתה סגורה, אבל הבנתי את הסיבה ולא כעסתי. בסך הכל אני מסכמת את ההתנסות הזו בצורה חיובית.

"צוות החירום היישובי התקשר אלינו וראה שהכל בסדר, וגם משיחות עם חברים התרשמנו שהם עברו את זה בסדר. אני מקווה שלא נצטרך לעבור עוד אירועים כאלו בקרוב, אבל לשנייה לא עבר אצלי הרהור של חרטה על ההחלטה לחיות בנירים".

הרבה לחץ

שמרית (38) ושחר (39) יחיא התגוררו בארז כתושבים, והתקבלו לחברות כשהיו בשנתיים חופש בארצות הברית. לפני כשמונה חודשים הם חזרו לקיבוץ עם ילדיהם ארז (10), מעיין (6) ורני (4), והם בונים את ביתם בהרחבה הקהילתית.

"מבחינתנו המתח הביטחוני לא התחיל ביום שלישי שעבר", מספרת שמרית, "אלא בחודשיים האחרונים עם עפיפוני התבערה, והילדים נחשפו כבר אז להתחממות בגזרה. ובכל זאת, יום שלישי היה קשה.

"היתה אזעקה בצוהריים, ומייד חשבתי על שני הילדים הגדולים שהיו בלימודים בשער הנגב. איך הם מרגישים? ובאיזה מצב זה תפס אותם? מעיין, שלומדת בכיתה א', היתה כבר על ההסעה ביציאה מבית הספר, וכשנשמעה האזעקה הורידו אותם מהאוטובוס. הורגש שם הרבה לחץ.

"קיבלתי את פניה כשהיא ירדה מההסעה בקיבוץ, והיא היתה נסערת מאוד. ביממה המתוחה הזאת היה קשה לה ולרני הקטן. הם לא רצו להתרחק ממני או לזוז בבית בלעדיי. ארז הבכור קיבל עליו את תפקיד החזק והשולט, ואמר שנחזיר להם כי אנחנו חזקים".

איך התחושה להעביר לילה של אזעקות?

"הילדים ישנו בממ"ד, שזה חדר השינה שלהם, ודאגנו שחלון המתכת בו יהיה סגור. אנחנו העברנו את הלילה בריצות לממ"ד מחדר השינה, כי כל הזמן היו אזעקות. במשך הלילה שחר ואני דיברנו בינינו אם להשאיר למחרת את הילדים בבית, שישלימו שעות שינה, או לשלוח אותם לבית הספר ולגן.

"החלטנו שהם ילכו לבית הספר ויחיו חיי שגרה ככל האפשר. בגלל חוסר הוודאות אם יש ליווי בהסעות, החלטתי להסיע אותם לבית הספר בקריית החינוך שער הנגב. נסעתי עם לחץ בבטן כשהילדים יושבים מאחור, אבל ניסיתי לשמור על שלווה. הם הגיעו לבית הספר, ולשמחתי יום רביעי עבר בשקט וברגיעה".

ביום חמישי חוו שמרית ומשפחתה שרֵפה נוספת בחממות הקיבוץ, וגם זה היה חלק מהשגרה המתוחה. "מובן שהמשפחה והחברים מחוץ לקיבוץ התקשרו ביממת הקרב", מציינת שמרית.

"שאלו איך אנחנו מרגישים והציעו לנו לבוא להתארח אצלם. זו לא קלישה להגיד שאין כמו בבית. מבחינתנו ברור שקיבוץ ארז הוא הבית, ולא עוזבים את הבית גם אם קצת קשה".

במועצה האזורית אשכול נחתו 97 פצמ"רים ורקטות מתוך ה־150 שנורו בסבב ההסלמה. "לא היה כזה אירוע מאז צוק איתן", מציין גדי ירקוני (נירים), ראש המועצה, "ובכל זאת החלטנו ביום רביעי, עם הצבא, להפעיל את מערכות החינוך.

"צפיתי שאחרי לילה קשה כל כך יגיעו כמחצית מהתלמידים, אבל הגיעו שבעים אחוזים מהם. הדבר מעיד על החוסן של התושבים, וכן על האמונה שלהם שמוסדות החינוך הממוגנים הם המקום המתאים ביותר לילדים.

"הסבב הזה הראה לנו שאנחנו יודעים לעבור מהר משגרה לחירום; שאנחנו יודעים לתת את מטריית הביטחון ליישובים, והם יודעים גם לתת אותה לעצמם; ושאנחנו גם יודעים לחזור מהר לשגרה".

קיימת אצלכם התייחסות מיוחדת למשפחות שהגיעו אחרי צוק איתן?

"אנחנו מזהים שקיים שוני בהתייחסות למצב בין המשפחות הוותיקות לחדשות, ואנחנו נקדיש תשומת לב רבה יותר למשפחות החדשות. יחידות החוסן שלנו כבר נערכות לזה".