הדמיון המצמרר של השואה ל-7.10: "הסיפורים מאותו יום מזכירים לי את השואה"

אמש, יום א' 5.5, נערכה תערוכת "בשביל הגיבורות" של עמותת עמך באר-שבע הפועלת לרווחת ניצולי וניצולות שואה. התערוכה נערכה ע"י הצלמת מיה קרוב, כאשר כל תמונה שהוצגה בה, קשרה את מראות החורבן שהתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה לאירועי ה-7 באוקטובר. ואכן קשה לפספס את הדמיון הרב בין שני האירועים: אסון גדול שפוקד את העם היהודי במפתיע, בעודו חסר אונים ומתקשה להתגונן מולו. בשני המקרים התוצאות הרות אסון כאשר רבים משלמים בחייהם.

במסגרת התערוכה אמש, נערך פאנל מרתק על חורבן ותקומה בראי מלחמת העולם השנייה וטבח ה-7 באקוטובר, שבמהלכו השמיעו את סיפוריהן יהודית פרידמן, ניצולת שואה ומיכל רהב, ניצולת הטבח בקיבוץ נירים. שני הסיפורים אמנם התרחשו בתקופות זמן שונות, אך קשה שלא לשים לב לדימיון המצמרר בין שני הסיפורים.

יהודית פרידמן ששרדה את זוועות השואה: "אני משתדלת לא לפתוח טלוויזיה. כל סיפור מה-7 באוקטובר מזכיר לי את השואה".

יהודית פרידמן היא ילידת 1937 (בת 87), כימאית ופנסיונרית של המכון לחקר הנגב באוניברסיטת בן-גוריון בנגב: "ילדות לא הייתה לי. ב-1939, כשפרצה המלחמה, אבא ניסה להבריח אותי לרוסיה, אך הוא לא הצליח ונלקחנו לגטו, שם הוא גם נרצח. אמא הצליחה להבריח אותי ואת אחי, שהיה גדול ממני בשנתיים, אל משפחה פולנית ובהמשך הצליחה להעביר אותנו בבטחה ממשפחה למשפחה", סיפרה יהודית.

בדומה ליהודית, גם מיכל רהב, חברת קיבוץ נירים ואמא לשלושה, נאלצה להסתתר ביחד עם משפחתה ממחבלי החמאס באותו יום ארור: "שבעה באוקטובר, 6:29 בבוקר. "תלשנו" את הילדים מהמיטות ורצנו לממ"ד ומהר מאוד הבנו שזה לא עוד סבב. לי, בעלי, לקח את הנשק מהכספת בממ"ד ועלה על מדים, בעוד אני נשארתי עם הילדים בממ"ד בעודנו מחכים להפוגה בירי הטילים בשביל לעלות על הרכב ולברוח". 

בשני הסיפורים מצאו עצמן השתיים כשהן ניצבות אל מול סכנת חיים ממשית. יהודית מספרת כיצד כמעט מצאה את מותה עת עוזרת הבית הלשינה על נוכחות יהודים: "באחת הפעמים, כשניסתה אימי להבריח אותנו למשפחה הבאה, עוזרת הבית הלשינה עליה והיא נתפסה על ידי שוטר פולני, אך אמא הצליחה לשחד אותו והוא בתמורה שיחרר אותנו. אלא שעוזרת הבית הלשינה לא רק למשטרה, אלא גם לכל הגופים הנאצים. למחרת, כשאמא הגיעה למסור את כספי השוחד, היא נתפסה ונלקחה לגטו. בדיעבד גיליתי שכל מי שנתפס באותה התקופה בפולין הוצא להורג בירייה".

גם מיכל כמעט מצאה את מותה באותו בוקר נוראי, עת פשטו מחבלים על הקיבוץ: "8 בבוקר. אני מחליטה לצאת מהממ"ד בכדי לארוז תיק ולפתע אני שומעת ירי נק"ל שנשמע די קרוב אלינו. אני מביטה מהחלון ורואה חיילים ולא מצליחה להבין למה הם יורים בתוך הקיבוץ וכשאני מביטה שוב אני מבינה שאלה לא החיילים שלנו. נכנסתי לממ"ד וסגרתי אותו. שמתי על הבן שלי קסדה ונתתי לבנות גז מדמיע מן הציוד שהיה שייך לבעלי ואמרתי להם שהם נלחמים יחד איתי". 

"לפתע החל ירי בתוך הבית ולי נכנס לממ"ד, כשהוא סוגר מאחוריו את הדלת בעודו מתריע לנו כי היה מחבל בתוך הבית שירה בו. לאחר מכן מתחיל ירי של קלצ'ניקוב ולאחריו הפוגה קצרה שלאחריה נשמעו פיצוצי רימונים, ריח של שריפה וצלצולים באוזניים. בשעה 10:00 המחבלים עזבו, אך הם חזרו שוב מאוחר יותר, בעוד אני עם אקדח ביד אחת ווואטסאפ ביד השנייה, כשאני שומעת על חברה שלי שנלחמת על ידית הממ"ד עם מחבל ועל משפחה עם תינוק בן 9 ימים שמתחננים לעזרה בעוד ביתם עולה באש. זאת כשבמקביל המחבלים מסתובבים חופשי בקיבוץ באין מפריע".

מיכל ולי, בדומה ליהודית, החליטו להיאחז בחיים בכל מחיר: "אני ובעלי מסתכלים אחד על השני ומסכימים 'לא עוברים אותנו! עד הכדור האחרון!'. לא הסכמתי להגיד מילות פרידה. היה לנו ברור- או שאנחנו יוצאים מהממ"ד הזה או שנמות ולשבי אנחנו לא נלקחים. עמדנו, בלי פחד, בלי טיפת רעד, עם הפנים לדלת וחיכינו. לא יודעת להסביר מה זה הסוויץ' הזה שהיה לי בתוך הראש, אבל היה לי ברור שבילדים שלי הם לא נוגעים".

בשני הסיפורים הבלתי נתפסים הללו, נראה היה כי הסיטואציה המסוייטת מביאה עימה מוות וודאי, ולמרות הכל בשניהם הצליחו שתי הגיבורות לשרוד כנגד כל הסיכויים, אך לא מבלי שיהיה לכך מחיר. יהודית הצליחה לשרוד כשנמלטה אל משפחה יהודיה שהסתירה אותה: "נשארתי עם המשפחה אליה העבירה אותי אימי עד 1942, כשלאחר מכן, קרובת משפחה רחוקה הצליחה להביא אותי לסלובקיה, שם התנאים ליהודים היו קצת יותר סבירים, אך אחי נשאר מאחור. הגענו לשם בערב יום כיפור ואומצתי על ידי משפחה יהודיה ללא ילדים. לצערי הורי נספו, אך למזלי אחי שרד וב-1966 גם זכינו להתאחד כשהוא קיבל אישור כניסה לצ'כוסלובקיה".

בסיפור של מיכל הסיוט נגמר כאשר צה"ל הגיע למקום בעוד ביתה ניזוק עד מאוד וחמישה מבני הקיבוץ נחטפו וחמישה אחרים נרצחו: "בשעה 15:00 צה"ל הגיע. פתחתי את הדלת וראיתי את הבית או לפחות את מה שנשאר ממנו. פלשו לי לבית, לקחו לי הכל, לקחו לי את הזכרונות הטובים שלי. אני רואה את כוסות הקידוש שקיבלתי במתנה שרויות על הרצפה, בתוך ההרס והזכוכיות המנותצות".

מיכל: "אני לא בן אדם דתי, אבל ראיתי את ההיסטוריה היהודית חוזרת על עצמה".

בשני הסיפורים הבינו שתי הגיבורות שלנו כי אין הן מרגישות בבית וכי הן זרות בארצן. יהודית נאלצה לקרוא להוריה המאמצים "אמא" ו-"אבא", אך לדבריה: "לא הרגשתי שייכת. כל פעם שהייתי נכנסת לויכוח עם משפחתי החדשה, הייתי צועקת עליהם: 'אמא שלי תבוא לקחת אותי', מה שכמובן לא קרה. כשהרוסים כבשו את צ'כוסלובקיה ב-1968, אני ובעלי קיבלנו את ההחלטה לעלות לארץ ישראל. היה ברור לנו שלא רחוק היום שיתחילו להאשים את היהודים בהכול וששואה נוספת ממש מעבר לפינה".

בדומה ליהודית, גם אצל מיכל התעוררו תחושות פליטות וחוסר שייכות בעקבות התופת שחוו היא ובני הקיבוץ: "כשחזרתי לקחת כמה דברים מביתי חששתי להיכנס לשם. כשנכנסתי לקחתי שני פורטרטים של המשפחה שחמי צייר והוצאתי אותם מהמסגרות שלהם וזה כל מה שהיה לי - הילדים שלי, הכלבים שלי ושני פורטרטים של ההיסטוריה המשפחתית שלי".

מיכל: "ארבעה וחצי חודשים היינו פליטים באילת, והיום אנחנו פליטים בב"ש. אנחנו פליטים. אנחנו ניצולים".

אלו שני סיפורים על "שואה"- אסון גדול ונורא שפקד את העם היהודי וייזכר לדורי דורות, אשר הביא עימו גם התפכחות, התפכחות מן האשליה שבה חיינו כעם, בין אם זו התפיסה בה האמינו יהודי הגולה טרם מאורעות השואה ולפיה העם היהודי הינו חלק אינטגרלי מן התרבות המקומית, ובין אם התפיסה ששררה לפני השבעה באוקטובר לפיה חמאס כארגון טרור אינו מהווה איום למדינת ישראל.

אל שני המאורעות הללו הגיע העם היהודי כשהוא מפולג: בגולה התבולל ונטמע העם היהודי עם הגויים, בעוד טרם אירועי השביעי באוקטובר היה עמנו מפולג עד מאוד בשלל סוגיות.

אך כל משבר טומן בחובו גם הזדמנות, ובשני הסיפורים, לאחר התרחשות האסונות הללו נדמה היה שהעם היהודי המפולג מצליח להתגבש ולהתאחד: הראשון הסתיים בהקמת מדינה ליהודים, בעוד השני בממשלת אחדות והבנה כי כוחינו באחדותינו וכי בכדי שנוכל על אלה שעומדים לכלותינו, עלינו להניח את המחלוקות בצד, להתאחד ולעבוד יחדיו למען מטרה משותפת שתאפשר לעם היהודי הנרדף להמשיך ולשגשג בתקווה לעתיד טוב יותר.