בג"ץ דן בעתירת קיבוצי אורים, גבולות וצאלים: הדרישה להכללה תחת יישובי "חבל תקומה" והכרה בזכאות לסיוע מפונים

שלושת הקיבוצים המדוברים הם חלק בלתי נפרד ממועצת אשכול, המועצה שנפגעה באופן הקשה ביותר באירועי השבעה באוקטובר והיא מוקד האסון, למעלה מ-220 תושבים נרצחו ו-120 מתושביה נחטפו. ילדיהם של תושבי הקיבוצים הנ"ל לומדים יחד עם שאר היישובים הנפגעים, הם נאלצו להתפנות כמו כולם וחייהם הפכו לסיוט. בטענה כי הם "מעבר ל-7 קילומטר מהגבול" - גבול מדומיין שהמציאה המדינה לפני שנים, ולמרות כל שפורט - המדינה מסרבת להכליל אותם, כמו את שאר היישובים באשכול, תחת היישובים שמטופלים ע"י מנהלת תקומה, מסרבת לפצות אותם ולהעניק להם זכויות של מפונים.

מדבריהם של העותרים בפתח הדיון:

ליאור דפנר, יו"ר קיבוץ גבולות: "הייתי עם המשפחה שלי ארבעה חודשים בפינוי באילת. לאורך כל התקופה הזאת, המדינה לא הכירה בשום צורך. לא של היישוב ולא של התושבים. לאורך כל התקופה, מאז ועד היום, כל מה שאנחנו מבקשים זה שיכירו במה שקרה לנו כחלק מהמועצה האזורית אשכול. הילדים שלנו לומדים עם הילדים האחרים. הם איבדו חברים לספסל הלימודים, הם איבדו מורים והם גם נאלצו לחזור וללמוד עכשיו ליד הגבול. הקמנו בית ספר בקיבוץ גבולות בחודשים האחרונים מכספי המועצה ומתרומות. המדינה לא תמכה בשום דבר, לא אז ולא היום.   המדינה ממשיכה לצייר קו דמיוני, גיאוגרפי, פוליטי, כללי ולא להכיר בצרכים שלנו.  אנחנו מכירים בכאב ובסבל של היישובים האחים שלנו ומבינים שהוא רב יותר משלנו, ועדיין אי-אפשר להתעלם – לא מהקיבוצים ולא מהתושבים שלנו. כל מה שאנחנו רוצים זה שיראו אותנו".

גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול בפתח הדיון: ״אני מקווה שהשופטים יתקנו סוף כל סוף את העיוות הנוראי שנוצר בשביעי באוקטובר. אני אחראי על זה שכל היישובים באשכול פונו  בשמיני לאוקטובר מהמועצה בגלל סכנת חיים ויותר מאוחר גם בגלל צו האלוף. אני לא מבין איך מדינת ישראל יכולה לעשות את האפליה בין היישובים האחרים לשלושת אלה. מדינת ישראל דאגה לכל מתפנה במועצה האזורית אשכול, חוץ משלושת היישובים האלה, לתשלומים, לחיים אפשריים בזמן הפינוי במלונות. בשביעי ובשמיני באוקטובר הייתה סכנת חיים אמיתית. וכל מי ששואל את אנשי הצבא ושר הביטחון, הם מעידים על זה. לא נשארו בכלל שירותים במועצה עד אמצע פברואר, איך היישובים יכלו להישאר? מאיפה היה להם בית ספר? אי אפשר לעשות אפלייה באשכול שהיה מרכז הרעש. נרצחו באותו יום נורא, בשש שעות 254 אנשים ונחטפו 110 רק מאשכול. ממשלת ישראל התחילה לתקן את העיוות, אבל עצרה באמצע בגלל בעיות פוליטיות. פה זה לא בעיות פוליטיות, פה זה בעיות של חיים ונפש."

יונתן קנה, חבר קיבוץ אורים וסגן רבש"צ הקיבוץ: "בבוקר של השביעי באוקטובר, אני וחבר נוסף יצאנו לרכב על אופניים והכדורים לא הבחינו בינינו לבין מי שגר ביישובים אחרים במועצה, גם הטילים וגם הכדורים לא שאלו באיזה מרחק אנחנו גרים. אנחנו המומים מהיחס. הקהילה שלנו עברה טלטלה מאוד קשה, פינוי מאוד מורכב. מפוזרים בכל חלקי הארץ וקיבוץ שלא היה ניתן לחיות בו בפועל. לא היו שירותים בסיסיים, החינוך חזר לפעול רק ב-20 לפברואר. כך גם שאפילו אם היינו רוצים לחיות, איך היינו יכולים לחיות במקום בו שלא מתקיימת בו מערכת חינוך?"

עו"ד אביתר קנולר, פרקליט הקיבוצים בעתירה לבג“ץ: "למרות פינוי שנכפה על כל יישובי מועצה אזורית אשכול, המדינה לא לקחה אחריות כלכלית על שלושה קיבוצים בלבד (אורים גבולות וצאלים – ש"א), לעומת שאר היישובים (באשכול -ש"א) ולמעשה חברי קיבוץ ותושבי הקיבוץ היו צריכים לדאוג כלכלית לעצמם. אני מבקש להדגיש שבאזור הזה היה צו אלוף החל מה 7.10 שאסר כניסה ויציאה מהאזור כולל משלושת הקיבוצים. בנוסף, לא ניתנו שירותים מוניציפליים, בריאותיים ואחרים כלל עד ה 15.2.24.  גם לאחר מכן השירותים היו חלקיים,  אבל כפי שהדגשתי עד  אמצע פברואר לא ניתנו כל  שירותים מכל מן הסוג שהוא.

יותר מכך, כל היישובים במועצה האזורית אשכול- כולל הרחוקים והקרובים, ללא קשר למספר הקילומטרים, מומנו ע"י המדינה חוץ משלושת הקיבוצים הללו, למרות שלא הייתה להם אפשרות להישאר באזור. המדינה בתשובתה לעתירה מבקשת שבית המשפט לא ייתן את הסעד המבוקש ומסתמכת על החלטות שהאחרונה בהן ניתנה בשנת 2022. הזוי הוא שממשלת ישראל ב-12.10 וב-17.10 מסתמכת על החלטות וחוות דעת שהתקבלו לפני ה 7.10. דהיינו המדינה לא רואה בשביעי באוקטובר, תאריך שמשנה הנחות.

המדינה מבקשת שבית המשפט יתעלם מהעובדה שעל השטח כולל של שלושת הקיבוצים חל מה 7.10 צו אלוף שמנע כניסה ויציאה מהאזור (תושבי המועצה פונו ב 8.10). דהיינו על פי צו האלוף אי אפשר היה לחיות באזור כולו. כך גם התעלמה הממשלה מהעובדה שככל יוחזרו שלושת הקיבוצים לא יינתנו להם כל שירות בסיסי."

עו"ד אולגה גונן, היועצת המשפטית של המועצה האזורית אשכול: "המדינה טוענת שזה נובע ממרחקים, אנו טוענים שיש לראות את המועצה האיזורית אשכול  כאחת וכי הנסיבות של יישובי המועצה הינן ייחודיות ושונות מהנסיבות ביישובים הנמצאים ברשויות אחרות. בין היתר לנוכח העובדה כי המועצה האיזורית אשכול ספגה את המכה הקשה ביותר כאשר 254 מתושביה נרצחו ומעל 100 נחטפו. בנוסף, במועדים הרלוונטיים המועצה הייתה כמעט משותקת ולא יכלה לספק לכלל תושביה, לרבות העותרים, שירותים מוניציפליים הכרחיים, כגון חינוך, תברואה, וכיוצא בזה. הנימוקים של המדינה אינם לוקחים בחשבון נסיבות אלה ונסיבות נוספות הייחודיות למועצת אשכול ולעותרים כאשר יש לזכור שמי שפעלה ותפקדה בימים הראשונים שלאחר ה7/10 הינה המועצה בעצמה שמכירה את צרכי תושביה הביטחוניים והאזרחים. לבסוף ראוי לזכור כי הממשלה העניקה זכויות גם ליישובים מרוחקים יותר מ-7 ק״מ מגבול הרצועה."

העתירה נחלקת לשניים: עתירה קולקטיבית, המייצגת את שלושת הקיבוצים, ועתירה נוספת בשם תושבי הקיבוצים, כאשר 11 התושבים החתומים עליה מספרים כיצד חייהם נהיו קשים עד בלתי-אפשריים מבחינה כלכלית ורגשית מאז ה-7/10.

העותרים מבקשים עזרה כדי לשקם את חייהם מחדש לאחר הטראומה שחוו. הם חווים אפליה מן המדינה מפני שהם לא מוגדרים כמפונים, והם אינם מקבלים תמיכות או זכויות הניתנות לשאר יישובי המועצה באשכול אשר לגביהם החליטה הממשלה לתת תמיכות, ובכך נוצר אי-שוויון ואפליה בין תושבי אותה רשות מקומית, מ.א. אשכול. 

קריטריון 7 הק"מ הינו קו דמיוני אשר הוכח כקונספציה ביטחונית שכשלה. ישובים המרוחקים יותר מ-7 ק"מ מרצועת עזה עמדו בפני סכנה ממשית לחדירת מחבלים לשטחם, ולמתקפה זו השלכות אזרחיות וקהילתיות רחבות היקף. התושבים הללו עברו רגעי תופת וחרדה, ובתקופה שלאחר מכן לא ניתן היה לקיים בישובי המועצה שגרת חיים סדירה וראויה. בנוסף אסור לשכוח שהיה צו אלוף לסגירת השטח ביישובים המדוברים, ולכן  התושבים היו חייבים להתפנות.

ההחלטה של המדינה לפנות את שאר יישובי המועצה האזורית אשכול ולהחריג את שלושת הקיבוצים הללו התקבלה באופן שרירותי שלא תאם את המציאות בשטח. תושבי הקיבוצים אשר הופקרו במהלך מתקפת הטרור וממשיכים להיות מופקרים אף בימים אלו, מבלי שמישהו בממשלה מטה את ליבו לקשיים שחוו ועודם חווים.