אחרי הפינוי הרפת של ניר יצחק ובה 600 פרות חולבות נותרה נטושה. זוהי אחת הרפתות הגדולות בארץ, מקור גאווה לקיבוץ ואחד ממקורות ההכנסה העיקריים.
במשך יומיים ועל אף הסכנה נשארו שם שמיל הרפתן המיתולוגי עם צוות מצומצם, עד שהצבא הורה גם להם להתפנות. הפרות נותרו לגווע ברעב ולמות בייסורים מאחר ולא היה מי שיחלוב אותן. הקיבוץ היה שבור. אורי רז ארגמן שבעבר עבד ברפת הגיע לעזרה, הוא מפקד על צוות מתנדבים וחיילים.
החיילים שנותרו לשמור על הקיבוץ שמעו את געיות הכאב של הפרות והתנדבו לחלוב אותן, כשהם נעזרים באורי שעשה שנת שירות בקיבוץ ובהדרכה טלפונית מהרפתנים.