עבודה מהבית: החלום ושברו
01.02.18 / 17:24
הפנטזיה הרטובה על פינת עבודה מעוצבת להפליא (במרתף שאין לנו) הסתכמה, בהיעדר תנאים כלכליים, בשולחן עבודה בחדר השינה. משמע, העבודה קמה איתי וישנה איתי
"יום חופש?" היא שואלת תוך סריקת גופי בעיניים עייפות. היא = האמא שבאה לאסוף את בנה מהחוג, זו ששוברת בכל בוקר את הראש מה ללבוש, שיצאה בבוקר לעבודה בשש כדי לחסוך את הפקקים לפתח תקווה, ההיא שבשעה
עשר כבר אוכלת צהריים, שמחתימה כרטיס, שמנהלת את הילדים והבית בשלט רחוק בין ישיבה לישיבה.
"אה זה", אני ממהרת לענות, "אני עובדת מהבית". ואז אני מחייכת חיוך מתנצל על הטרנינג שלא טרחתי להחליף עוד מהלילה, על שערי שאסוף ברישול, על ריח
הטיגונים.
"אוי", היא פולטת אנחה, "איזה כיף לך", קולה הופך שקט ומכונס. החלום הרטוב
של כל אישה או של רוב הנשים ואולי גם כמה גברים, ניצב מולה בשר ודם. לעבוד מהבית. איזה כיף. איזה חלום.
אל החלום הזה יצאתי לפני כשלוש עשרה שנה, כשהבנתי שהעידן הדיגיטלי יכול לאפשר לי את האופציה הנדירה להיות אמא במשרה מלאה וגם לעבוד בלי להרגיש רגשות אשם, וכל זה בטרנינג ונעלי בית.
הפנטזיה הרטובה על פינת עבודה מעוצבת להפליא (במרתף שאין לנו) הסתכמה, בהיעדר תנאים כלכליים, בשולחן עבודה בחדר השינה. משמע, העבודה קמה איתי וישנה איתי. מהר מאוד אני מגלה שבהחלטה לעבוד מהבית גזרתי על עצמי עבדות בנוסח מודרני, עם נגיעות פמיניסטיות שמשרתות את כולם, רק לא אותי.
מילת המפתח של העידן החדש היא להפסיק. כשאת עובדת מהבית, צריך להפסיק כפל וכפליים. היותך עובדת מהבית הופכת אותך, בין אם תרצי ובין אם לא, לזמינה לכל דורש: חברות שקופצות רק לקפה או כאלה שמקפיצות אותך להקפיץ כריך לילדה ששכחה. את הרי עובדת מהבית, מה זה בשבילך לצאת רגע?
הילדים שמרשים לעצמם להרגיש לא טוב לעיתים יותר תכופות או לשכוח את המחברת, הספר או הילקוט בבית.
אבל עם כל זה עוד ניתן להסתדר, הבית הוא בית והוא מזמן אין סוף אפשרויות מילוט: לכלים בכיור, לכביסות, לסדר רגע את הסלון אחרי הפוגרום של הלילה, אולי
נראה איזו סידרה בטלוויזיה, אולי נגנוב תנומה קלה, שלא לדבר על נוכחות הילדים משעות הצהריים ואיתם גם הדרישה לאכול, שיעורים, הקפצות לחוגים. וברקע בכל אותו הזמן צריך להספיק לייצר עבודה, לענות לטלפונים, לשלוח מיילים, לכתוב...
זה לרצות לרקוד על אלף חתונות באותה השעה, לאכול את כל העוגות ולא לעלות גרם במשקל, כל הקלישאות תופסות. לאט לאט גם מידרדרים קולקציית הבגדים והצורך בטיפוח עצמי, לאט לאט נגוזים הכישורים החברתיים ובמקומם תופסת ההבנה שהמקום היחיד שיכול להקנות לך שקט זה בעצם המשרד - זה שמחוץ
לבית, זה שוויתרת עליו.
אז למה כן? נחסכים ממני התלבטות המה ללבוש בבוקר, העצבים בפקקים, השיח המנומס בפינת הקפה ואף פעם לא בא לי לברוח הביתה - רק מהבית. לאורך זמן זה גרם לי להיות יותר אפקטיבית ויעילה, גם בבית וגם בעבודה. לא בטוחה
שזה הפיתרון האולטימטיבי והכלכלי הנכון, אני גם בטוחה שזה לא מתאים לכל אחד/ת.
אז רגע לפני שאתם מממשים לעצמכם את הפנטזיה הזו עצה קטנה ממני: קחו לכם חודש ניסיון, רצוי בחופש הגדול. נדבר אחר כך.
