מעשה בנעלם אחד
15.05.22 / 10:33
כולם מחפשים את החצי, את השלם, את הX. אבל כל התשובות נמצאות באחד יחיד ומיוחד - אנחנו
אני יושבת במרפסת ומנסה לכתוב.
השכנים למטה מכינים את ארוחת הצהריים שלהם ואני שומעת את הכלים שלהם מתנגשים אחד בשני. הכלב מהבניין ממול במרפסת לא מפסיק לנבוח. היצר הרע שבי אומר לי "אין לך זמן לזה עכשיו". ובכללי נראה שכל הסחות הדעת שיכולות לבוא כרגע כבר הגיעו.
יש לי רעש. רעש בכל מקום. וכל מה שבא לי עכשיו זה לכתוב באמת. כמו פעם, עם רגש. בנחת ובכיף.
אני מרגישה שעוברים עליי כל כך הרבה דברים בתקופה האחרונה שאני רוצה להרגיש אבל אני לא מצליחה להרגיש כלום. רק לשמוע. איך אני אתאר את זה? כאילו החיים שלי עכשיו הפכו להיות כמו הודעות בווצאפ שאת שומעת במהירות של 1.5. להיות אבל לא לנכוח. לשמוע, אבל לא להקשיב.
ואז אני נזכרת באותו יום הזה השבוע שהלכתי להתאמן, בלי להרגיש, פשוט לבוא, לעשות ולסיים. ואני תופסת את עצמי באמצע כפיפות בטן מספר מי יודע כמה כבר, ואני מבינה שהרבה זמן לא הייתי שם. בשביל עצמי. כמו פעם, באתה תקופה שהייתי כותבת עם רגש, נחת וכיף.
"אני חסרה לעצמי קצת יותר מבדרך כלל" אני מבינה פתאום ומחליטה בשניה אחת לחזור לאותו זון שהייתי בו אז, כמו פעם. כמו בתקופה שהייתי כותבת בנחת וברוגע ובכייף ועם רגש. ולהגיד לעצמי "את אלופה! כן עוד קצת עוד קצת את יכולה! אין אין את רואה? כל הכבוד שניה!". זה השפיע על האימון שלי בשנייה אחת. והזכרתי לעצמי - לא איבדתי את השפיות. איבדתי את עצמי.
יותר ויותר אנשים בסביבה שלי או הרחוקה שלי מספרים לי שהם גם איבדו את עצמם. אחד עובר עליות ומורדות כבר מספר חודשים, חברה אחרת החליטה לחדש קשר עם אקס רעיל רק בשביל להרגיש שיש לה עם מי לעבור את התקופה הקשה שהיא עוברת עם אמא שלה, עוד חברה מספרת שהיא כבר לא מרגישה בבית שבו היא גרה, ועוד ועוד.
מעניין לדעת כמה את מרגישה לבד כשאת מאבדת את עצמך, אבל אז את מגלה כל כך הרבה סביבך שנמצאים באותו מועדון. אז איך כל כך הרבה נמצאים במועדון ה"לבדים" הזה ועדיין לבד? המתמטיקה הפשוטה מספרת שאחד ועוד אחד שווה שתיים אז איך עדיין, אז איך אנחנו לא מתחברים?
הסיבה היא כנראה שיש מחנה משותף לכל מועדון ה"לבדים". אנחנו מינוסים, לא אחד שלם. החסרנו מעצמנו מישהו מאוד חשוב כדי להיות האחד השלם הזה והוא – אנחנו.
כולנו רוצים ומצפים לעזור לכולם כדי שיעזרו גם לנו כשאנחנו נצטרך, או אולי אפילו לא עושים את זה בשביל מטרה ספציפית אלא פשוט שיבינו כל אותם האחדים האלה שאנחנו היינו שם בשבילם כשהצטרכו, שאנחנו עכשיו צריכים אותם כדי להשלים את עצמנו.
אבל האם זוהי נתינה עילאית או שמע הקרבה עצמית?
האגואיסטיות שאנחנו כל כך פוחדים ממנה היא האגואיסטיות האמיתית. כי ברגע שאנחנו לא שמים את עצמנו בראש סדר העדיפויות איך נוכל לתת אפילו מעט לסביבה שלנו? איך אם אני לא אוכל טוב, ישן טוב,
איך אדאג לבריאות שלי? איך אוכל להעניק באמת למישהו תשומת לב, יחס והקשבה?
המשפט "אתה החצי שלי" הוא משפט שגוי מהיסוד. אסור לנו להיות חצי, אנחנו צריכים להיות אחד שלם, וכל מי שהצטרף או יצטרף למשוואה שלנו – אמור רק להוסיף.
מועדון ה"לבדים", אנחנו לא לבד. אנחנו פשוט שכחנו את עצמנו קצת. אפקט הפרפר צריך להתחיל מאיפה שהוא, והוא מתחיל בנו. בואו עכשיו נשנה את סדר העדיפויות. בואו ננסה, לפחות לשבוע אחד להעניק את תשומת הלב לאדם החשוב ביותר בחיים שלנו כדי שיוכל להמשיך לעשות טוב אמיתי לסביבה שלו. האדם הזה הוא אתם.
מאחלת לכולכם סוף שבוע שלם, אוהב, מחבק ואכפתי לעצמכם, וליקרים שלכם.
ממני אליכם,
שניה.
