כשהתהום נפערת תחת רגליך, זה הזמן שלך לעוף
05.03.19 / 13:27
יש רגעים מהם אנו חוששים כל חיינו - הרגעים שנחשבים לרע מכל, רגעים בהם הקרקע נשמטת מתחת לרגלנו, רגעים בהם אנו מאבדים את אחד הדברים הכי היקרים לנו, רגעים בהם נדמה שכל עולמנו חרב, רגעים שעוצמתם מפילה מעלינו את כל המסכות והחומות שבנינו לנו במהלך השנים.
כאן יכולה להיות התחלה חדשה!
הרגעים בהם הכול נראה אפור הם רגעי ההתפרקות שמשאירים אותנו ערומים וחשופים בפני העולם
.
ההתפרקות יכולה להיות בעקבות מוות של אדם קרוב ואהוב, בסיומה של מערכת יחסים משמעותית בחיינו, בגלל אבדן כספי משמעותי, בכישלון היכן שתמיד הצלחנו, בניפוץ חלום עליו עמלנו וממנו שאבנו תקווה.
אלו הם הרגעים המפחידים שבהם נופלות המסכות ואנו מרגישים חסרי אונים.
האם הרגע הנורא ממנו פחדנו והסתתרנו, הוא סוף העולם מבחינתנו??
כנראה שלהפך - זוהי יכולה להיות ההתחלה החדשה!
זהו רגע המבחן הגדול שלנו, זהו רגע של הזדמנות!
הזדמנות לשנות משהו בעצמנו, ההזדמנות להוליד בתוכנו משהו חדש, הזדמנות להתרחב, להעמיק, להעשיר את עצמנו ולהתפתח.
איך זה יכול להיות??? אייך אפשר להגדיר את הנורא מכל מבחינתנו, את הרגעים הקשים בחיינו כהזדמנות???
אפשר אם נבין את חוק המחזוריות של החיים כאחד מהחוקים היסודיים והבסיסיים ביותר הקיימים בטבע:
הטבע כולו, ואיתו כל דבר הקיים בעולם הגשמי, נע בצורה מחזורית-
אין עליות בלי ירידות, אין לילה בלי יום.
המחזורים האלו נמצאים בכל מה שסובב אותנו: יום ולילה, ההתמלאות וההתרוקנות של הירח, עונות השנה, מחזורים בגוף האדם...וכך בכל מקום ביקום
-
חוק המחזורים הנו חלק בלתי נפרד מהחיים וככזה יש לדעת לעבוד איתו ולא להילחם בו.
החיים עצמם אינם יכולים להתקיים ללא המחזורים, ודוגמא לכך נוכל לקחת מהטבע הסובב אותנו.
הטבע המדהים שסביבנו לא היה מסוגל לשרוד ללא המחזוריות.
כיצד יוכל הפרח לפרוח זמן כה רב מבלי לנוח?
כיצד הוא היה שורד ללא הסתיו והחורף – ללא אותן עונות בה הטבע עובר להתכנסות פנימה?
כשהעצים משילים את עליהם ותפרחתם, נראה כאילו סוג של מוות פוקד את הטבע כולו....אך "מוות" זה הנו רק "מוות" חיצוני.
מתחת לפני השטח החיים רוחשים ומתחדשים, אוגרים אנרגיה ומתחדשים לקראת הרגע בו יגיע שוב האביב, בו הפרח יוכל לפרוץ שוב וללבלב... ושוב "למות" עם החורף, ושוב להיוולד באביב...
האדם לא שונה מהטבע. אותם החוקים רלוונטיים גם עבורנו.
הרגע החשוך ביותר ביום הוא הרגע לפני הזריחה.
וכך גם אצלנו - כשהכי חשוך לנו ...כנראה שהזריחה שלנו בפתח.
גם אנו כמו הטבע חווים את אותו "מוות" שלעיתים נראה ניצחי, זהו הרגע בו אנו נדרשים לעצור לרגע ולהתכנס פנימה, לבחון את עצמנו, את הצורה בה אנו חיים, את ההרגלים שלנו, את הרגשות והמחשבות שלנו. לבדוק האם יש משהו הדורש שינוי. לשאול את עצמנו מחדש את השאלה המהותית מכולן- מי אני?
מהו הכיוון אליו אני רוצה ללכת?
האם יש צורך לעשות תיקון במסלול בו בחרתי?
האם יש כאן שיעור שעלי ללמוד?
והנה בא הרגע בו אנו עומדים בפני ההתפרקות, הרגע בו אנו מתערטלים מכל ההגנות, הרגע בו מתנפצת לה אשליית הביטחון המדומה.
אם נתעלה מעל עצמנו נבין שהרגע הזה הוא גם הרגע בו ניתנת לנו ההזדמנות... ההזדמנות לעוף!
אם רק נבין שהרגעים החשוכים בחיינו הם רק חלק ממחזור שלם, רגעים שמתוכם נוכל להתחזק, רגעים שמהם נוכל לצאת חזקים יותר, טובים יותר...אז נוולד מחדש!
אם רק נבין שאלו הם הרגעים שיכולים להיות עבורנו אחד מהשיעורים החשובים ביותר של חיינו...אז נפרח!
כאשר החורף האישי שלנו מתקרב, עלינו לתת לדברים המיותרים לנשור מאיתנו כמו עלי השלכת. מה שיישאר היא התמצית האמיתית שעמדה בכאב ובמבחנים שהחיים הציבו בפנינו...
ולקראת האביב, עלינו להתחיל לבנות את עצמנו מחדש, את המשך חיינו החדשים.
ההתפרקות מגיעה אל כולנו. זהו חלק מהמחזור הטבעי של חיינו. אין מנוס מכך.
השאלה היא אם ניפול לתוכה כאל התהום או נפרוש כנפיים ונעוף אל מרחבים חדשים ואין סופיים.
בואו נפנים ונזכור שלאחר השקיעה, תמיד תגיע זריחה חדשה.
מי שישאיר את עניו עצומות, לא יראה אותה...
מי שיפקח את עניו, ייהנה מיום חדש, מרגש, מלא הפתעות והזדמנויות.
שלכם באהבה - איייל
