חנה קציר ובנה אלעד קציר נחטפו לעזה בעלה רמי קציר נרצח בידי מחבלים כששהה בממ"ד ביתו

05.11.23 / 14:04

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('9461be1f-3ffe-4d25-a61c-fae7297702bc','/dyncontent/2024/11/3/df0fd569-76a9-4891-804e-67058dd74b58.jpg',18639,'קיבוץ השלושה אייטם כתבה ',525,78,true,26366,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('9461be1f-3ffe-4d25-a61c-fae7297702bc','/dyncontent/2024/11/6/254bd038-88a9-40b2-a1b6-279fd196209f.jpg',18667,'צרפתי אייטם כתבה 2',525,78,true,26366,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('9461be1f-3ffe-4d25-a61c-fae7297702bc','/dyncontent/2024/9/8/f8053b85-55cb-4af9-8eac-2efc831f016b.jpg',18411,'בלו אייס אייטם כתבה ',525,78,true,26366,'Image','');},15]]);})

להאזנה לתוכן:

תגים: רמי קציר , חנה קציר , אלעד קציר

חנה קציר בת 76, תושבת קיבוץ ניר עוז היא אמא לשלושה ילדים, וסבתא לשישה נכדים. במשך שנים היא טיפלה בילדי קיבוץ ניר עוז במסירות, והקדישה את כולה למשפחתה. חנה, שנזקקת להליכון ולתרופות מצילות חיים, נחטפה מביתה ב-7 באוקטובר לרצועת עזה. בנה אלעד קציר, 47, מכירים כל תושבי הקיבוץ מגדול ועד קטן. אלעד הוא איש אדמה ועובד בחקלאות מתוך אהבה גדולה לאדמת הארץ. בעלה רמי קציר היה בין מקימי קיבוץ ניר עוז . חנה ובנה אלעד נחטפו לעזה ורמי נרצח בידי המחבלים יהי זכרו ברוך

חנה ורמי קציר הם ממקימי קיבוץ ניר עוז בו נולדו ילדיהם, אביטל, אלעד וכרמית. רמי בן 79, היה כנראה מכונאי הטרקטורים היחיד בארץ שתיקן טרקטורים לצלילי מוסיקה קלאסית. הוא ידע במדויק היכן נמצא כל טרקטור בקיבוץ ומה מצבו, היה איש עם נפש עדינה, אדם רגוע, חייכן, רודף שלום.

חנה אלעד קציר נחטפו , רמי קציר נרצח יהי זכרו

הוא הכיר את חנה, ילידת קיבוץ עין כרמל, והשניים נישאו לפני כ 55 שנים בניר עוז, בחתונה משותפת לכמה זוגות, כנהוג בקיבוץ. הם בחרו להקים את ביתם בקיבוץ ניר עוז, לאחר שרמי שירת בו בהיאחזות הנח"ל.

חנה בת 76, בת למשפחה שנספתה בשואה, טיפלה במשך שנים בילדי קיבוץ ניר עוז באהבה גדולה ובמסירות. מכריה מעידים על אישה שכולה לב אחד גדול אשר מקדישה את כל כולה למשפחתה. בשנים האחרונות עבדה חנה במחסן הכביסה כיוון שדאגה תמיד לשלומם של החיילים בקיבוץ, למרות מגבלות בריאותיות רבות.

את אלעד קציר, 47, מכירים כל תושבי הקיבוץ מגדול ועד קטן. הביטוי "פיפי ולישון" שאלעד נוהג לומר בצחוק לכל ילדי הקיבוץ, שגור בפיהם של כל הילדים. אלעד הוא איש אדמה ועובד בחקלאות מתוך אהבה גדולה לאדמת הארץ. בכל סבב של לוחמה ומתיחות בטחונית, יוצא לעבד את שדות הקיבוץ שנמצאים בסמוך לעזה ללא פחד: "זו הארץ שלנו והאוכל שאנו מגדלים", כך אומר תמיד. מלבד היותו חקלאי, אלעד פעיל ב"מסדר הדר" ומתייצב מדי שבוע לתמיכה במאבק לשחרור הדר גולדין ואורון שאול. אלעד אוהד מכבי חיפה מגיל 5 ומלווה את הקבוצה בישראל ובעולם, טס עם הקבוצה למשחקיה בחו"ל. במקביל לעיסוקיו הרבים, בשנים האחרונות הקדיש אלעד את מרצו לדאגה וטיפול בהוריו חנה ורמי בשל התדרדרות במצבם הבריאותי.

ביום שבת 07.10.2023 נכנסו מרצחים לקיבוץ ניר עוז, רצחו את רמי ששהה בתוך ממ"ד הבית וחטפו את חנה.

בידי המשפחה סרטון המתעד את חטיפתה אשר נמסר לצה"ל. חנה, שבריאותה התדרדרה בשנים האחרונות, מוגבלת בתנועה ונזקקת לתרופות מצילות חיים. היא חייבת בטיפול רפואי צמוד.

עם אלעד נותק הקשר, בשיחתו האחרונה עם אחותו כרמית, נשמע אלעד אומר "צריך חוסן" על רקע יריות ומסר לה שיש מחבלים בביתו.

לאחר מכן נותקה השיחה בפתאומיות ואין כל בדל מידע באשר למצבו. כרמית ואביטל חרדות לגורל אחיהן אלעד ובמיוחד ליכולתה של חנה להחזיק מעמד בשבי. לאור מצבה הבריאותי קיים חשש כבד מאוד לשלומה.

הערב (חמישי) דובר ארגון טרור של הג'יאהד שחרר סרטון ובו רואים את חנה שמוסרת את אהבתה לרמי בעלה וכלל אינה יודעת מה עלה בגורלו. בסרטון חנה אומרת טקסט שהוכתב ככל הנראה על ידי הארגון כמסר ללוחמה פסיכולוגית עבור תושבי ישראל. אתר יישובניק נט בוחר לא לפרסם את הסרטון לבקשת המטה לשחרור החטופים.

בתו כרמית כתובת

אבא יקר, זהו יום הולדתך היום, ואתמול נקברת באדמת ניר עוז. היה טקס מרגש בלהב, אנחנו מאמינות שהיית אוהב אותו מאוד - רביעיית כלי מיתר, מוזיקה קלאסית, אמרו עלייך דברים יפים ונכונים ואפילו היתה גלידה - לזכר הילד הפנימי שבך שממש אהב גלידה.

אני משתפת כאן חלק ממה שכתבתי לך:

ביממה הארוכה הזו שנמשכת מאז השבעה באוקטובר אמרתי המון המון מילים.

אני זועקת מילים של כאב, של זעם, של בושה, שואלת שאלות - ואין תשובות.

אני רוצה לנסות להניח לרגע את הזעם, כדי להיות איתך ולצדך. הרי היית אדם כל כך רגוע, שלו, שקט. דרכיך היו דרכי נועם ושלווה, לא אהבת מריבה או דרמות.

אז תגיד לי אתה אבא, באיזו מילה להשתמש עכשיו שלא תצער אותך, שלא תהיה דרמטית מדי? מה היית אומר אם היית יושב פה ורואה את חברייך נקברים? את חברות הקיבוץ, את הילדים שרצים בדשא, את התינוקות??

הלווייה ועוד אחת ועוד אחת.

באילו מילים היית משתמש אם היית יודע שאמא ואלעד מוחזקים בשבי החמאס או אלוהים יודע איפה, כבר כל כך הרבה ימים???

אולי טוב שאתה לא צריך להגיד. כי אין באמת מילים שיכולות להקיף את הדבר הנורא הזה, שעוד נצטרך למצוא לו מילים כדי שנוכל להמשיך לחיות.

אז אני אומרת. המון המון מילים אני אומרת. ושום מילה לא תשנה את עובדת מותך. את זכרון היותך. היית איש מתוק, עדין וטוב לב. היית מופנם, אהבת שקט, את העבודה במוסך, ואת הבית, עם התה והלימון והמחשב.

היית סבא רך ונהדר שאוהב את נכדיו אהבת נפש. אהבת טיולים בקיבוץ, ושמחת עליהם. לשבת לנוח על ספסל, לצחוק עם אמא, עם אלעד, עם חבר שעצר רגע לנוח לצדך... אהבת מאוד את חיים פרי ואת אביב אצילי שעבדו לצדך במוסך וגם גורלם עוד לא ידוע.

לבך היה נשבר, אבא. לפחות עכשיו לא נשבר לך הלב.

תמיד פחדתי שתמות מיתר לחץ דם, מעודף גלידות שכל כך אהבת. הלוואי וזו היתה סיבת המוות. לא מתת בשלווה. מתת באימה. אני משתדלת לא לעצור שם במחשבה, על מה קרה ואיך קרה.

כולם מתקנים אותי, אולי אפילו קצת כועסים. אומרים לי "אל תגידי נהרג, תגידי נרצח. אומרים השם יקום דמו". אבל זו לא דרכי וזו לא דרכך.

אנחנו מאמינים ברוח האדם, לא בנקמה ולא בדם. היה לנו מספיק מזה.

אנחנו מאמינים שיצר החיים גובר על יצר המוות, ברצון של כל בני האדם לחיות חיים טובים, שעוד יש למקום הזה תקווה.

נוח בשלום אבא. אני אוהבת אותך.

כרמית