להיות אמא: במטבח של מחנה הצופים

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('8bc10302-6ca4-4c71-8b67-c9eb498075e3','/dyncontent/2024/11/3/df0fd569-76a9-4891-804e-67058dd74b58.jpg',18639,'קיבוץ השלושה אייטם כתבה ',525,78,true,26587,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('8bc10302-6ca4-4c71-8b67-c9eb498075e3','/dyncontent/2024/9/8/f8053b85-55cb-4af9-8eac-2efc831f016b.jpg',18411,'בלו אייס אייטם כתבה ',525,78,true,26587,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('8bc10302-6ca4-4c71-8b67-c9eb498075e3','/dyncontent/2024/11/6/254bd038-88a9-40b2-a1b6-279fd196209f.jpg',18667,'צרפתי אייטם כתבה 2',525,78,true,26587,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('8bc10302-6ca4-4c71-8b67-c9eb498075e3','/dyncontent/2024/8/7/5067193b-26d8-471b-8cdb-027b2ddffd67.gif',17653,'די אוון אייטם כתבה ',525,78,true,26587,'Image','');},15]]);})
להאזנה לתוכן:

נעלתי את נעלי השטח שאין לי ויצאתי ב־40 מעלות אל יער ציפורי לצד ערימת עגבניות, תפוחי אדמה ומתבגרים מלאי הורמונים. לא בגלל כישורי הקולינריה שאין לי, אלא בגלל האמהות שדגדגה לי בנשמה

רגע השיא נרשם כאשר האמהות משבט 'כנען' (סביון למי שלא בקיא בשמות של שבטים), נעמדו בפתח המטבח שלנו, של שבט 'ארנון' חולון, ושאלו בנימוס סביוני אם אפשר להיכנס.

"כן, במה אפשר לעזור?", שאלתי בעודי חותכת את הגזר האלף. "אמרו לנו ששווה להסתכל במטבח שלכם, אז באנו ללמוד". דממה. הכל נעצר.

המחשה: shutterstock

הן, האמהות מסביון, אלה שהמחנה שלהן מתוקתק עד לרמת מכונת אספרסו, באו ללמוד מאיתנו. "זהו", אמרתי לסולי, חברתי לנשק ה'אמהות מבשלות מחנה קיץ 2018', "אנחנו את שלנו עשינו". רקדנו את ריקוד ה'היה נכון' שלנו והורדנו את הסינר.

הכל התחיל מזה שרבקה פלדמן, ראש השבט, הודיעה שחסרים הורים מבשלים לשלושת הימים הראשונים של מחנה הקיץ. ואני, שנים רבות שאני מצליחה להימלט ממטלות כאלה, בעיקר מאמהות מבשלות, שתמיד נראו לי כמי שלא יצאו מהקטע של הצופיות ומנסות להיאחז בנעורים בכוח.

הבנתי שהפעם זה יקרה, שהגיע הזמן לנעול את נעלי השטח שאין לי ולצאת ב־40 מעלות אל יער 'ציפורי' לצד ערימת עגבניות, תפוחי אדמה ומתבגרים מלאי הורמונים. לא בגלל כישורי הקולינריה שאין לי, אלא בגלל האמהות שדגדגה לי בנשמה, להיות איתו, שם.

אז יצאתי אל השטח, חמושה בשק"ש, כובע, מימייה, רחלי, סולי ולימור השנייה. לא הכרנו קודם, אבל אווירת הצופיות נחתה עלינו כבר ביציאה. כן, אנחנו נשמעות, נראות ומדברות כמו ההורים המורעלים מהשבט.

"זהו", אמרתי לרחלי, "עוד יומיים כאן אנחנו הופכות לרבקה". הבטתי בה בהערצה גלויה ונעמדתי דום כששני בני נעורים, לידור ושירה, ביקשו ממני לאסוף את השיער לפני שאני חותכת סלט.

קשה לסכם גיחה של כמה ימים במעט מילים. כל כך רציתי לכתוב על כמה זה מופרע ולא שפוי, אבל מצאתי את עצמי משתלבת יופי, ישנה על מיטת שדה, בלי מזגן ובלי ריח של מרכך כביסה על המצעים, או מאבדת את ההכרה כשסביבי מוזיקה רועשת וקולות צהלה של נערים.

כשפקחתי את העיניים בבוקר וראיתי מעליי את חורשת האורנים, הבנתי את מה שחיילים קרביים תמיד אומרים - 'כשאתה עייף, אתה נרדם גם בתוך שדה קוצים'. השטח מכתיב את התנאים ואחרי יומיים כבר למדתי את הפטנט עם השירותיים הכימיים ואפילו לא הייתה לי בעיה להתקלח במים קרים.

קרם הגוף הפך לפריבילגיה והכל, ממש הכל היה טעים, גם התפוח שהיה מעט רקוב.

גם רחלי, שהצהירה קבל עם ורכב שהיא מוכנה לעשות הכל ורק לא לחתוך סלט, מצאה את עצמה בסופו של דבר מזמזמת איזה שיר ליד לוח החיתוך.

בלילה לפני שנרדמנו התגלגלנו מצחוק מאיזה שטות, בפרץ חברות צעירה במעמקי חורשת האורנים.

"לא בא לי לחזור", החלטתי, כשכל גופי כבר היה מלא בסימנים כחולים משלל המכות שחטפתי מעצם היותי אמא של ילד נמש, שהביטה בו מרחוק (רק לא להציק לו) והרגישה כמה שהוא נמצא במקום הנכון עבורו.

כמה קשה להעביר במילים את מה שהם עוברים שם, הלוואי ומערכת החינוך ובכלל כל ארגון היה יושב וצופה במערכת הזו רק כדי ללמוד לפצח את הדבר הזה.

מאות בני נוער מתנהלים בצורה מופתית בתנאי שטח שאינם תואמים את הפינוק שאליו הם מורגלים, בונים, שרים, אוכלים, נזרקים, אין קללות, אין מכות, אין סוני ונייד, ולא שעות מול המסך.

יש רק אחוות נעורים, שותפות גורל, וגם אמהות ואבות שהגיעו לבשל ולעשות להם טוב, רגע לפני שרואים את הקטנים שלהם חומקים למדים אחרים.

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה