המטפלות במשפחתונים יוצאות למאבק מאוגד כדי להיהפך לעובדות מדינה
28.04.18 / 10:33
רוב המשפחתונים ממוקמים ביישובי הפריפריה - 40% מהם במגזר הערבי, ו־30% במגזר החרדי. ישנם גם משפחתונים בשכונות המוחלשות של הערים הגדולות. הורים מעוטי יכולת שמים במסגרות את פעוטותיהם בעלות מאד נמוכה. אבל למטפלות במשפחתונים המדינה לא דואגת. הן משתכרות מתחת לשכר המינימום ולא זכאיות לתנאים סוציאליים
22 אלף מטפלות, מפעילות מביתן משפחתונים המסובסדים על ידי משרד העבודה והרווחה, המספקים מסגרת לכ-18 אלף פעוטות. רוב המשפחתונים פועלים בפריפריה ובכך מאפשרים לנשים רבות להשתלב בשוק העבודה. 3,700 מהמטפלות מאוגדות בארגון כוח לעובדים.
מצד אחד המטפלות אינן שכירות ולכן אינן מקבלות תלושי משכורת ותנאים סוציאליים מצד שני אינן עצמאיות, כמו בעלות גני ילדים פרטיים, ואינן יכולות לקבוע את עלות המשפחתון להורים, שעות העבודה וגודל המשפחתון. בנוסף, הן נדרשות להוצאות חודשיות ושנתיות גבוהות, הכוללות שיפוץ של הבית בהתאם לדרישת משרד העבודה והרווחה.
יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני מיהדות התורה הגיש בחודש שעבר הצעת חוק ראשונה מסוגה, שתאפשר הסדרה של מודל התעסוקה של מטפלות המשפחתונים המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה, והגדרתן כשכירות.
בהצעת החוק נכתב: "מצב אבסורדי זה הוא חריג ביותר בנוף של שוק התעסוקה הישראלי, ויוצר פגיעה קשה בפרנסתן וברווחתן של המטפלות, כמו גם בזכויותיהן התעסוקתיות והחוקתיות", נכתב . "המצב מנציח את מעמדן של המטפלות כעובדות המוחלשות ביותר, בלי חיסכון לעת זקנה, בלי ביטחון תעסוקתי ובלי תנאים סוציאליים מינימליים". עוד נקבע בהצעה כי יש לשנות את מודל העסקתן של המטפלות ומעמדן החוקי ולהגדיר אותן כשכירות.
"כשהגעתי לכאן ב־1994, לא היה פה כלום. לא כבישים, לא תאורת רחוב, רק חולות", מספרת אורלי בליץ' (58) מאשדוד לכלכליסט, מטפלת במשפחתון לגיל הרך של משרד הרווחה. "המשפחתונים נועדו לאוכלוסייה חלשה כדי שההורים יוכלו לצאת לעבוד. גנים פרטיים עלו הרבה מאוד כסף". היא מצביעה על אחד הילדים: "אמא שלו, יש לה שלושה ילדים והיא אם חד־הורית. היא משלמת למשפחתון 100 שקל בחודש, והמדינה את כל השאר". היא מצביעה על ילד אחר ומספרת שאמו התאבדה על רקע דיכאון אחרי לידה, ואביו מגדל אותו לבדו. "גם הוא משלם סכום מאוד זעום".
אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו מקבלות שכר לפי מספר הילדים שיש במשפחתון, ואם יש אצלנו פחות מחמישה ילדים, אף אחד לא משלים לנו את הסכום שאנחנו מפסידות. וכל ילד זה חמישית מהשכר", מספרת בליץ'. "כשאמי הלכה לעולמה לא יכולתי להרשות לעצמי לשבת עליה שבעה. אף אחד לא היה משלם לי על השבוע הזה. למזלי, מטפלות אחרות באזור הסכימו לקחת אליהן את הילדים מהמשפחתון שלי, ואמרו שאם יקרה להן מצב דומה, אעשה את אותו דבר. לרוב המטפלות אין פנסיה. אני הפרשתי לעצמי, אבל יש מטפלות שלא יכולות להרשות לעצמן כי הן זקוקות לכל שקל".
