תמיד אישה, לפעמים גם ילדה

יום האישה הבינלאומי מזכיר לנו כמה אנחנו חזקות, מוכשרות, מצחיקות, בועטות ועצמאיות. הוא מציין את הדרך שעברנו מהימים החשוכים שבהם אפילו לא יכולנו להצביע, אל הימים שבהם אנו ניאבק על שוויון בהזדמנויות, בעבודה, בשכר ובמטלות הבית.

כן, אני חיה בעולם שוויוני. עולם שבו אני במשרה מלאה 24/7. בבית, בעבודה, באימהות, עם החברות, בוועדים, בקהילה, בלימודים, על המשקל, בטיפוח, בזוגיות, וכל זה בזמן שהוא, שחי בעולם החדש והשוויוני, הוסיף מטלה אחת חשובה לחיים הקודמים שלו - והיא החיפוש אחר השלט.

המסר חד ואחד הוא - אנחנו נסתדר בלעדיהם. אנחנו בולדוזריות, הרים אנחנו יכולות להזיז בזמן שהם מעבירים ערוצים בשלט. עוד אלף מטלות אנחנו יכולות לדחוף בזמן שהם במכון הכושר, עובדים על המטרוסקסואליות שלהם.

מי אתה שתחליט עליי? מי אתה שתגיד לי מה ואיך לעשות? מי אתה שתחמיא לי? למה נדמה למישהו שאנחנו יכולות לא להסתדר בעולם בלעדיהם? הפכנו לחיות טורפות, לנינג'ות עם כוכבים שיורידו עין למי שיגיד מילה מיותרת.

כיף איתנו, והכי כיף להיות לצד אלו שיודעות הכל על הכל, שלא צריכות את העזרה של אף אחד כדי להחליף גלגל, שאומרות, חזור ואמור, שהם, הגברים, רק מפריעים לנו בסדר היום.

אבל יום האישה מזכיר לי שאני גם גדלה בעוד שנה, מה לעשות. ככה יצא. נולדתי ביום האישה וזה שגדלתי כרונולוגית לא אומר שמשהו בצורך הפנימי הזה השתנה, כי אולי יותר מכל העצמה נשית, אני רוצה לזכור את העובדה שפעם הייתי ילדה - והיא, אותה ילדה, לא הלכה.

היא עדיין כאן ורק מחכה להזדמנות לקפוץ שוב בחבל, לרכל על בנים, לצחוק משטויות, לחשוב שכולם רואים את החצ'קון, לשאוף להיות גדולה, לבכות בסרט מצויר, לצפות לפרח בחג האהבה, למתנה מושקעת ביום הולדתה, לעמוד מול המראה ולעשות פרצופים, ללבוש שמלה ולהסתובב במעגלים, לנעול נעלי בובה ולשזור צמות, להעיף את החזייה, לא לדעת שיש צלוליט, לרקוד כאילו אף אחד לא רואה, לשיר כאילו העולם חירש, לרוץ לזרועות של אבא לחיבוק, לקבל ליטוף, לשמוע הבטחות שעד החתונה זה יעבור, לשחק חמש אבנים, לנעול סניקרס מדליקות, לטרוק דלתות ולצעוק "לא בא לי", להביט על העולם מלמטה ולחשוב שהוא אינסופי, לדעת שיש מי ששומר עליה, לדעת שיש מי שיגיד לה את זה.

לגלות את עצמה מחדש, לגלות את הגוף, את המיניות, להתרגש, לרגש, להרגיש את הלב מתפוצץ מאהבה, ולהניח ראש על מיטה מסודרת במצעים עם ריח של מרכך שלא היא סידרה.

כל אישה צריכה לזכור שהיא קיימת, הילדה הקטנה שבתוכה, ומפעם לפעם לתת לה לצאת החוצה ולעשות מה שהיא רק רוצה.