מערך האונקולוגי בישראל נמצא על סף קריסה - חולי הסרטן לא מקבלים את הטיפול הראוי להם

העדות שנתן לפני כשבועיים פרופ' עידו וולף, מנהל המערך האונקולוגי באיכילוב ויועץ האגודה למלחמה בסרטן, בפני ועדת חקירה אזרחית לבחינת קריסת ביטוח הבריאות הממלכתי, היתה קודרת, מדאיגה, כמעט מפחידה"

"חולה סרטן עם מחלה פעילה רואה את האונקולוג שלו פעם אחת בחודשיים לרבע שעה. זה מה שיש, זאת ההקצאה. זה מספיק רק כדי לעשות את המינימום של המינימום. ברבע שעה הזאת אני רק מספיק לראות שהוא בסדר, שלא קרתה קטסטרופה מאז הפגישה האחרונה, אני רואה את בדיקת הפט־סיטי (כלי אבחון לקביעת פיזור הסרטן) ובודק אם המחלה מגיבה לטיפול או לא, ומזין למחשב את המשך הטיפול. אין לי זמן לנהל אתו שיחות על המצוקה ועל הבעיות. אין לנו זמן לזה.

אם ב-2002 היו 21 אלף מקרי סרטן חדשים בשנה, ב-2016 המספר קפץ ל-27 אלף. גם אוכלוסיית שורדי הסרטן היא אדירה. הכי קל לאשר תרופה יקרה שמאריכה חיים בחודשיים ולהרגיש שעשינו המון. סל התרופות עצמו הוא מהמובילים בעולם. עליו אין כמעט טענות אבל זה הדובדבן. הבעיה היא בעיקר מבנית, והיא נוגעת לכל שרשרת האבחנה, הטיפול והליווי של המטופלים".

וולף מתאר כיצד המערך האונקולוגי בישראל נמצא במשבר משמעותי - המטופלים נופלים בין הכיסאות ולא מקבלים את הטיפול האופטימלי שראוי להם, וחלק מתחומי הטיפול נמצאים ממש על סף קריסה.

עשינו באיכילוב ניתוח של הדרך שעובר חולה סרטן בישראל ב-2018, וגילינו שמרגע שמתגלים הסימפטומים אצל החולה ועד שיש לו אבחנה סופית של סרטן - עוברים בין ארבעה לשישה חודשים, תלוי אם יש או אין לו ניתוח, סוג הסרטן, ועוד".

שלב האבחנה נמשך זמן רב "מהמון סיבות - קודם כל הבדיקות נעשות בטור ולא במקביל. ניקח חולה קלאסי לדוגמה - יש לו כאבי בטן, והוא מגיע לרופא ששולח אותו לבדיקות דם. הבדיקה חוזרת ורואים שיש הפרעה בתפקודי כבד, הרופא קורא לו בחזרה, עבר שבוע. החולה חוזר לרופא ששולח לסי.טי, בסי.טי רואים שמשהו לא תקין, שולחים אותו לקבוע תור לקולונוסקופיה ולביופסיית כבד, עוברים עוד שבועיים ־ שלושה עד לתשובה מהפתולוג, אחר כך הוא צריך לחזור לרופא שלו שיפנה אותך לרופא המתאים.

דוגמה " לעיכובים שנגרמים מביורוקרטיה מיותרת:

"אישה עושה ממוגרפיה, הממוגרפיה לא תקינה, והיא נשלחת לעשות ביופסיה. מי שממליץ לה על הביופסיה זה הרופא שעשה את הממוגרפיה - אך בגלל ביורוקרטיה הוא לא יכול לתת לה את ההפניה. אז האישה חוזרת לרופא המשפחה שנותן לה הפניה לאותו מכון שבו עשתה את הממוגרפיה. עד שחולה סרטן מגיע לתחילת טיפול יכולים לעבור כמה שבועות. הטווח רחב מאוד, לפעמים זה גם מהיר יותר, אבל יש לא מעט אנשים שמגיעים גם לשמונה חודשים מתחילת הבירור ועד לקבלת הטיפול - המשמעות מבחינת החולה יכולה להיות עניין של חיים ומוות".

צוואר הבקבוק הצר ביותר בתהליך האבחון, הוא בבדיקה הפתולוגית - בגלל מחסור באנשי מקצוע. זמן תשובה של בדיקה פתולוגית נע בין שבועיים לשלושה. עם כוח האדם האולטימטיבי, כשאנחנו לחוצים מאוד - אפשר לקבל תשובה של בדיקה פתולוגית בתוך שלושה ימים במקום שלושה שבועות.

ככל שהאוכלוסייה חלשה יותר, משך הבירור ארוך יותר. אורך התורים תלוי גם במשתנים כמו מרכז מול פריפריה, פרטי או לא פרטי. יש מקומות שעשו אבחון מהיר, כמו שיבא, איכילוב, אסותא - אלה מקומות חזקים במרכז שיודעים לסדר את זה. וכשיודעים לסדר, אפשר לסיים את הבירור כולו תוך שבועיים ־ שלושה במקום חודשים ארוכים. מי שיכול לשחרר את רוב החסמים ולקצר תהליכים הן קופות החולים, "הן בעל המאה ובעל הדעה".

"אם לדוגמה חולי סרטן מעי גס גרורתי היו פעם מתים אחרי חמישה חודשים, היום לשמחתנו הם חיים גם שלוש שנים ויותר ובמהלך כל התקופה הזאת הם בטיפול פעיל של האונקולוג. המכון האונקולוגי, ולא רופא המשפחה - הופך להיות הבית הרפואי הקבוע שלהם. בשלב הטיפול בחולה הסרטן מעורבים לפחות חמישה אונקולוגים שונים, וכן אחיות - באמצע יש המון צרכים שרבים מהם לא מקבלים מענה.

האונקולוגיה היא מקצוע שסובל ממחסור חריף ברופאים, בתקנים ובתכנון לאומי לקוי או לא קיים. יש היום בארץ 175 אונקולוגים בכירים שמחזיקים על הגב שלהם 25 אלף חולי סרטן חדשים בשנה, ו-100 מתמחים. ישראל היא המקום היחיד בעולם שסופרים בו מתמחים כאונקולוגים, אבל מתמחה הוא עדיין לא אונקולוג".

גם תחום ההקרנות בישראל נמצא במשבר קשה ביותר:

 "תחום הקרינה בישראל הוא קטסטרופה. אסור לרופא קרינה לצאת לפנסיה ואם הוא יוצא - הוא פשוט עובר לבית חולים אחר".

בישראל יש רק 40 רופאים מקרינים (רדיותרפיסטים) בלבד, חריף לא פחות הוא המחסור בפיזיקאים, שהם אנשי מפתח בתכנון ההקרנות. "בתחום הפיזיקאים עומד לפתחנו משבר לאומי אמיתי - אין היום מספיק פיזיקאים לטפל בכל חולי הסרטן. משרד הבריאות הציע תוכניות לפתרון הבעיה, אבל היא לא יצאה אל הפועל".

אין טפול במחלימים:

יש עוד בעיה אקוטית במערכת שלא מרבים לדבר עליה - הטיפול במחלימים - כל אדם שהחלים מסרטן סובל מסימפטומים שונים במהלך חייו. החל מסכנה הרבה יותר גבוהה למחלות לב בגיל צעיר, יציאה ממעגל העבודה, והשפעות פסיכו־סוציאליות. למרות זאת, אני לא מכיר כמעט אף מומחה למחלימים מסרטן בישראל, ואין תוכנית למעקב אחרי מלחימים. המשמעות היא אדירה - גם מבחינת איכות החיים של החולים וגם מבחינה כלכלית. כל מחלימת סרטן שד שחזרה למעגל העבודה ולא נשארה בחוץ עם דיכאון וכאבים - זה רווח אדיר לחברה.

אין לנו היום מערכת שיודעת לשקם מחלימים. לא קיימת. צריכים מערכת שיודעת להחזיר את האנשים למקום שלהם, לתפקוד".