קיבוצי אשכול הגישו בג"ץ נגד המדינה: דורשים הכרה כמפונים והכללה במנהלת תקומה
24.06.24 / 11:01
קיבוצי אורים, צאלים וגבולות מאשכול הגישו הבוקר בג"ץ נגד המדינה שמסרבת להעניק להם זכאויות של מפונים ולהכליל אותם במנהלת תקומה - למרות שבתיהם פונו והפכו לבסיס צבאי
קיבוצי אורים, גבולות וצאלים מהמועצה האזורית אשכול הגישו הבוקר (ב') עתירה לבג"ץ אשר מטרתה לחייב את המדינה להעניק להם זכאויות של מפונים ולהכלילם תחת יישובי "חבל תקומה", אלו הקיבוצים היחידים באשכול שלא הוכרו ע"י המדינה ככאלה המגיע להם ולתושביהם סיוע. על בתיהם חל צו אלוף מיד לאחר השבעה באוקטובר, הם פונו על ידי מועצת אשכול ובתיהם הפכו להיות חלק מבסיס צבאי למעשה. את העתירה הגישו באמצעות עורכי הדין אביתר קנולר ונועה בן אבי ממשרד קנולר ישינובסקי קינן.
שלושת הקיבוצים המדוברים הם חלק בלתי נפרד ממועצת אשכול, המועצה שנפגעה באופן הקשה ביותר באירועי השבעה באוקטובר והיא מוקד האסון, למעלה מ-220 תושבים נרצחו ו-120 מתושביה נחטפו. ילדיהם של תושבי הקיבוצים הנ"ל לומדים יחד עם שאר היישובים הנפגעים, הם נאלצו להתפנות כמו כולם וחייהם הפכו לסיוט. בטענה כי הם "מעבר ל-7 קילומטר מהגבול" - גבול מדומיין שהמציאה המדינה לפני שנים, ולמרות כל שפורט - המדינה מסרבת להכליל אותם, כמו את שאר היישובים באשכול, תחת היישובים שמטופלים ע"י מנהלת תקומה, מסרבת לפצות אותם ולהעניק להם זכויות של מפונים.
העתירה נחלקת לשניים: עתירה קולקטיבית, המייצגת את שלושת הקיבוצים, ועתירה נוספת בשם תושבי הקיבוצים, כאשר 11 התושבים החתומים עליה מספרים כיצד חייהם נהיו קשים עד בלתי-אפשריים מבחינה כלכלית ורגשית מאז ה-7/10.
העותרים מבקשים עזרה כדי לשקם את חייהם מחדש לאחר הטראומה שחוו. הם חווים אפליה מן המדינה מפני שהם לא מוגדרים כמפונים, והם אינם מקבלים תמיכות או זכויות הניתנות לשאר יישובי המועצה באשכול אשר לגביהם החליטה הממשלה לתת תמיכות, ובכך נוצר אי-שוויון ואפליה בין תושבי אותה רשות מקומית, מ.א. אשכול.
דוגמאות לכך כוללות:
- פיצויים כלכליים מהביטוח הלאומי עבור ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם.
- פטור מארנונה, הטבות מס, זכאות לדחיית מועדי תשלום, סיוע בהסדרי תחב"צ.
- תמיכה פסיכולוגית להתמודדות עם המצב הנוכחי.
- תמיכה בהשקעה במקום מגורים חדש או בשיפוץ מקום מגורים קיים.
- תמיכה בפיתוח מחדש של שירותים חברתיים וקהילתיים.
קריטריון 7 הק"מ הינו קו דמיוני אשר הוכח כקונספציה ביטחונית שכשלה. ישובים המרוחקים יותר מ-7 ק"מ מרצועת עזה עמדו בפני סכנה ממשית לחדירת מחבלים לשטחם, ולמתקפה זו השלכות אזרחיות וקהילתיות רחבות היקף. התושבים הללו עברו רגעי תופת וחרדה, ובתקופה שלאחר מכן לא ניתן היה לקיים בישובי המועצה שגרת חיים סדירה וראויה. בנוסף אסור לשכוח שהיה צו אלוף לסגירת השטח ביישובים המדוברים, ולכן התושבים היו חייבים להתפנות.
ההחלטה של המדינה לפנות את שאר יישובי המועצה האזורית אשכול ולהחריג את שלושת הקיבוצים הללו התקבלה באופן שרירותי שלא תאם את המציאות בשטח. תושבי הקיבוצים אשר הופקרו במהלך מתקפת הטרור וממשיכים להיות מופקרים אף בימים אלו, מבלי שמישהו בממשלה מטה את ליבו לקשיים שחוו ועודם חווים.
יהונתן קנה, סגן רבש"צ קיבוץ אורים, אחד העותרים, היה ברכיבת אופניים עם חברו ליד מושב פטיש. בין אזעקה אחת לשנייה, יהונתן וחברו נתקלו במחבלים ונפגעו מירי. לאחר שחברו פונה לבי"ח, הוא המשיך אל הקיבוץ בכדי להגן עליו עם כיתת הכוננות. משפחתו של יהונתן הסתתרה במסדרון בביתה, בהעדר מרחב מוגן בבית. הוא העביר אותם תחת קולות ירי כבדים בסביבת הקיבוץ לבית של חברים. למחרת, משפחתו התפנתה לשדה בוקר והוא נשאר לאבטח את הקיבוץ. בחלוף הימים גילה כי לואיס הר נחטף, הבייביסיטר של בנם, תכלת פיישבין זערור ז"ל, נרצחה, שלומי מתיאס ז"ל, מורה של בנו ואמילי הנד נחטפו. בדצמבר החליטו לשכור מכיסם הפרטי דירה קטנה במדרשת שדה בוקר. יהונתן ומשפחתו כולה, מתמודדים עם בעיות רגשיות ומטופלים על ידי שירותי חוסן.
יהונתן מספר: "התחושה היא שזנחו אותנו בשביעי באוקטובר, וזנחו אותנו שוב בכל התהליך אח"כ אנחנו שקופים, לא השארנו מפיק דם כדי שיתייחסו אלינו ברצינות. חוזרים ברגשות מעורבים לקיבוץ, יש לנו אי ודאות לגבי הלימודים שלהם בשנה הבאה, זה לא בא בחשבון שהם ילמדו בבית ספר שהוא לא עורפי".
עמית חקק, עותרת נוספת אשר נשארה להגן על ילדיה בביתה בזמן שבן זוגה המשרת בקבע יצא להגן על הקיבוץ. בתה הגדולה חוותה התקף חרדה ולא תפקדה, בנה האמצעי הקיא והרבה לבכות. גם עמית בעצמה לקתה התקף חרדה באותו היום. זמן קצר לאחר תחילת המתקפה, הם החלו לקבל הודעות מאחיה, אשתו ושלושת ילדיהם שבקיבוץ ניר עוז, לפיהן מחבלים פרצו לביתם והחלו לשרוף אותו בעודם מתחבאים בממ"ד. ביום שלמחרת החלו להתברר לעמית כי חלק מחבריהם נרצחו או נחטפו. הם התפנו לאילת, שם שכרו דירה מכספם הפרטי בלית ברירה, למרות שעמית פוטרה מעבודתה אצל חקלאי ממבטחים אשר עסקו קרס.
עמית מספרת: "אנחנו רוצים שיבינו שאנחנו חלק ממועצה אזורית אשכול, לא פחות מאף אחד.
המשחק הוא פוליטי, מורכב ומסובך. אני רוצה להיות שווה, שיכירו באורים כחלק מהמועצה. אבל אל תתעלמו מאיתנו, אנחנו פה ואנחנו חלק ומאוד קל לשכוח מזה. אני רוצה שיראו אותנו בביטחון, כרגע הקמנו כיתת כוננות שמסתמכת על עצמנו בלבד. אנחנו ב-1/9 לא שולחים את הילדים שלנו לביה"ס, לא נשלח אותם להתחנך על הגבול.
נטע רוזנפלד מקיבוץ צאלים, אשר בתה הגדולה הייתה במסיבה במושב יתד שחדרו אליו מחבלים, בן זוגה הגן בכיתת הכוננות והיא עברה עם בתה הקטנה למיגונית, לאחר תקופה במלון מפונים באילת, אותו מימנה מכספה, חזרה בלית ברירה לביתם בצאלים, תוך חשש בטחוני גדול, מספרת: "הבעיה הכי בסיסית היא שמדיניות שנקבעת לפי ק"מ מהגבול היא פשוט לא רלוונטית, לגבי מסגרות אזוריות ושירותים אזורים. אנחנו כולם מעורבים אחד עם השני, אי אפשר להעביר את הקו הדמיוני, הוא לא רלוונטי. אני חזרתי הביתה לפני הקהילה שלי, כבר לא עמדתי בזה. האיש שלי בכיתת הכוננות והיינו בנפרד הרבה חודשים. אני מטופלת בחוסן, וכשאני צריכה לתאם לעצמי פגישה- צאלים לא נמצאת ברשימה בכלל. הבת שלי שמוכרת כנפגעת פעולות איבה, לא תוכל לקבל את כל הזכויות שלה בגלל הכתובת."
