הנאום של מור ביידר, נכדתה של ברכה לוינסון שנרצחה בקיבוץ ניר עוז בשבעה באוקטובר

אני מור ביידר, בת 21, בכורה בין חמישה אחים, בתפקידי אני קצינת נפגעים באירוניה כזו, אבל לפני הכל אני מסתובבת בגאווה תחת התואר - הנכדה של ברכה לוינסון. סבתא שלי היא אמא לשתיים, סבתא לשמונה.

תושבת קיבוץ ניר עוז כל חייה, שגרת החיים שלה הייתה צנועה ופשוטה מאז ומתמיד. את הבקרים הייתה פותחת ב5 בבוקר בטיול אופניים מסביב לקיבוץ, חוזרת לכוס תה עם נענע שקטפה מהגינה וממשיכה לקומונה, לא לפני שעושה סבב השקייה בגינה המטופחת והירוקה שלה. זה היה משוש חייה (אחרינו כמובן), המלאכה שלה. בקומונה דאגה לתת שירות לכל חברי הקיבוץ בתחום הביגוד, מכבסה, מתפרה, ידעה איזה בגד שייך לכל חבר קיבוץ, חיכתה לחיילים שיחזרו הבייתה בסופי השבוע לשים גומי במכנס, לסדר איזה כפתור.

בשעה 7 בבוקר ולא דקה אחרי כבר הייתי מקבלת הודעה ממנה ״מורי התעוררת? יום מקסים ונעים, אוהבת סבתא״. לקראת הצהריים הייתה עוברת בחדר האוכל לארוז לה בקופסאות, לקחת על הדרך את העיתון שתוכל לקרוא לפני השנץ שבין 2 ל4. וככה יום יום. שגרת חיים פשוטה, קבועה אבל מלאה בהכרת הטוב, צניעות, נתינה, והייתה בעיקר שמחה בחלקה.

בדרך כלל כשבן אדם הולך מהעולם, דואגים להגיד עליו רק את הטוב והרי אין באמת בן אדם מושלם אבל על סבתא שלי באמת לא שמעתי ממישהו דבר אחד שלילי. בעודה בחיים וגם כשכבר איננה. סבתא הייתה שותפה מלאה בחיינו למרות המרחק הגאוגרפי. כשהייתי קטנה יותר הייתה מתגלגלת בין אוטובוסים ותחבורה ציבורית למרכז כדי לשמור עלינו פעמיים בשבוע.

הייתי מחכה לימים האלו שאני חוזרת מבית הספר ויש לי ארוחה חמה של סבתא, כל הגננות והמורות שלנו הכירו את סבתא טוב טוב. סבתא שלעולם לא כועסת, מקבלת אותנו תמיד, אוהבת ללא גבולות ומעורבת במאה אחוז. מגיעה להופעות ריקוד שלי, יודעת בדיוק מה יש לי בכל יום בלו"ז ואיך עובר היום.

הקשר שלנו היה מיוחד מאוד, היא הרגישה אותי מבלי שאדבר, ידעה עליי הכל מהכל. לסבתא הייתי רצה בכאב, בהצלחות, בורחת אליה בטוב וברע. מן המקום הבטוח בחיי, הבן אדם שקרוב אליי יותר מכל אחד אחר והייתה בראש ובראשונה אצלי. היינו מדברות כל שעה עגולה על בסיס יומי.

סבתא היא הבן אדם שהיה מאזן אותי, הקרקע היציבה שלי, עמוד התווך בחיים שלי. היא זו שידעה להאיר לי כשחשוך, הכירה אותי מכף רגל ועד ראש זיהתה מה עובר עליי לפי הקול שלי ועל פי איזה אימוגי אני מגיבה לה בוואצפ.

נשארתי עם חור בלב. בכנות, אני לא מבינה פוליטיקה לעומק, החלטות מדיניות, בטחוניות וכו׳ גדולות ממני, ולכן בחרתי לספר לכם על הסבתא המיוחדת, האחת במינה והמושלמת שלי. על השנה האחרונה בחיי, היום השחור בחיי, ועל החלל החסר. שישה באוקטובר 2023.

יום שישי ערב חג, כל המשפחה אצלנו בשולחן טפו טפו עם שפע, צחוקים, שירים, ויטרינה פתוחה כי זו בדיוק העונה שנעים. תמונה לסבתא זה חובה, היא דורשת בכל יום סלפי כדי להרגיש אותנו ולחוות יחד איתנו את החיים גם אם זה מרחוק. כולנו נטרקנו לישון מאוחר בלי לסדר את השולחן. הרי מחר שבת, זה יחכה נכון? ואז שבת.

שבעה באוקטובר 2023. 6:30 אזעקה ראשונה. אמא שלי עוברת חדר חדר להעיר את כולם... אנחנו נכנסים לממ"ד וישר מתקשרים לסבתא, מעבר לזה שהיא בקיבוץ ודואגים לה, היא הייתה המידע המודיעיני הכי טוב בחיינו. פריקית של חדשות, פוליטיקה ובטחון המדינה.

אני מצטטת אותה ״צה"ל מפגיז ברצועה ואין עדכון או סטטוס על מה קורה, כשיהיה אתקשר״, אנחנו עדיין לא מבינים, צוחקים איתה על זה שהיא בחיים לא מפחדת או נרתעת מהמצב הביטחוני, לעולם לא מוכנה לעזוב את הקיבוץ במיוחד כשיש מתיחות.

סיכמנו שתתקשר כשתדע יותר פרטים ובינתיים שתפתח טלוויזיה ותישאר בממד. סבתא שלי ג׳דאית כזו, עם פרופורציה תמידית וקשה לגרום לה לצאת מהשקט שמאפיין אותה. ככה חווינו אותה בשיחה שהיום בדיעבד השיחה האחרונה. ותכלס גם אנחנו היינו רגילים, כל החיים סבתא בקיבוץ ואנחנו מבלים חודשי קיץ שלמים אצלה.

אבל כמו שהתרגלנו, הקיץ חייב להיות תמיד בסימן מלחמה. האזעקות ממשיכות, חוסר וודאות כזו, אנחנו לא יוצאים מהממד וצמודים לטלוויזיה. בהפוגה הראשונה של האזעקות יצאנו לשנייה לסלון ואז טלפון.

זה היה בערך 10 דקות אחרי השיחה עם סבתא. השיחה שלא אשכח בחיים. דודה שלי מתקשרת לאמא שלי נסערת ובוכה ״שחר תפתחי את הפייסבוק, תראי מה אמא העלתה״ אמא שלי שואלת "מה מה מה?!", לא מצליחה להבין והיד רועדת. אני כבר איבדתי סבלנות, רץ לי בראש רסיס שנפל אצל סבתא בגינה והרס אולי את המלאכה שלה. אבל זה לא היה כך.

פתחתי את הפייסבוק, נכנסתי לפרופיל של סבתא והדבר הראשון שראיתי הוא את סרטון התופת. הרשו לי לתאר לכם: שני מחבלי חמאס, מפחידים, גדולים כאלו, על המצח שלהם קשורים סרטים ירוקים כאילו הם נינג׳ות ולא רוצחי אדם, בסרטון הם מסריטים את סבתא שלי שנייה אחרי שקיבלה ירייה לראש, שכובה בבגדים לבנים בסלון ביתה צמוד לשולחן האוכל, כשכל הדם מהגוף שלה לא מפסיק לנזול מתחתיה, עד שכבר מגיע הרגע של הנשימה האחרונה, ואני מבינה שזה הסוף. שככה הסוף שלה, יותר נכון.

אני זורקת את הטלפון לתקרה וצורחת "לאאאאאאא לאאא לאאאאא", עד שאיבדתי את הקול.

מסביבי האחים הקטנים שלי ואמא מנסים להבין מה ראיתי ואני פשוט לא מצליחה להסביר להם, להתאפס ולהתחיל להבין מה קורה כרגע. מתקשרת לסבתא אינספור פעמים, כאילו לא לפני שנייה ראיתי אותה נרצחת אל מול עיניי בפאקינג סרטון בפייסבוק.

אני רואה שחור, סחרחורות וכאבי ראש מטורפים במשך שעות. לא צחצחתי שיניים שלושה ימים ולישון? זה היה בגדר המלצה. כשהגיע השלב שכן הגוף הצליח להרגיע את עצמו זה היה רק עם כדורי שינה במינון הכי גבוה, תריסים בבית שלא נפתחו למשך חודש מהסיוטים, החלומות, הפלאשבקים בעיקר ורק במיטה של אמא.

כן, אני בת 21 שחזרה אז לישון עם אמא במיטה בבושת פנים. התקשרנו מיד לשכנה ממול, לחברים של אמא מהקיבוץ שגדלו יחד בבית ילדים, אף אחד לא מבין. סרט רע שלא תיארנו לעצמנו בשום שלב. ועוברות השעות ומתבהרת תמונת המצב. מלחמה. לא אצליח להעביר לכם כמה אזוקה הרגשתי. אני נמצאת במרחק של שעה נסיעה מהקיבוץ ללא יכולת לעשות כלום! פשוט כלום! לא לשלוח אליה מד"א, לא להקפיץ משטרה, ואפילו לא להגיע פיזית להיפרד.

וככה עובר חודש. חודש שאנחנו יושבים וצועקים לאלוהים. החיים נעצרו. אין תיאבון, אין שינה, בכי צרחות, פלאשבקים למראות הקשים והראש בכלל לא קרוב לגלגל את המציאות החדשה שנכפתה עלינו בלי סבתא בחיינו, עם האבידות הקשות של הקהילה, עם הקיבוץ שנשרף, ונחטפו ונרצחו האהובים שלנו.

אחרי חודש שאנחנו מנסים למצוא שרידי מידע על אם זה נכון, אם זה הסוף, ואם כן איפה הגופה בכלל? עבר חודש! אין תשובות ואין הסברים.

אחרי חודש התקבל מידע שיש די אן איי תואם לממצא של חלקיק מגופה וכנראה זו סבתא. לא גופה. חלקיק. אולי באותם רגעים האמנתי שלקבור אותה זו תהיה אנחת רווחה, סדר כרונולוגי שקורה כשאדם כבר איננו בין החיים, אבל היום אני יכולה להגיד בפירוש שזה לא הקל על הכאב. סבתא נקברה אחרי חודש באדמת קיבוץ ניר עוז, הבית.

מאותו יום החיים שלי השתנו. הלב שלי פצוע וכואב, הנפש שלי מצולקת וטראומתית והראש בכלל לא קרוב לעכל ולעבד את כל מה שהיה ושעדיין מתרחש. היום, כמעט שנה אחרי השבת השחורה, יש עוד כל כך הרבה חטופים בעזה! בגיהינום! הלב שלי נשרף, נשרף מבפנים. למה הם עדיין בעזה? המלחמה (ויש האומרים שזה חלק מפוסט טראומה) הפגישה אותי עם חוסר היכולת להתנסח בכתב, ומי שמכיר אותי באמת יודע שזו בין היכולות החזקות שלי.

אז בטוח שלהעביר לכם מי זו סבתא שלי לא אצליח. את סבתא שלי אי אפשר להחזיר, אבל יש עוד שבויים שהם סבא וסבתא, אמא, אבא, ילד, ילדה, אח, אחות, נכד ונכדה של כולנו! זה החלק שלנו כעם והמחויבות שלנו כבני אדם לפני הכל. החזירו את כולם עכשיו! לא עוד דקה ולא עוד חודש - עכשיו! השעון מתקתק. תשמעו אותנו, תרגישו ותכאבו את הכאב שלנו ומתוך הרגש והאנושיות תעשו כבר משהו. אני רוצה לטפל בעצמי, לראות את עצמי, לעזור לעצמי וזה לא יקרה עד שכולם יחזרו הביתה.

אני מתגעגעת אלייך סבתא יקרה שלי, עוד מנסה להבין ולהכיר את עצמי בלעדייך בעולם המשוגע הזה, מתגעגעת לנשיקות העדינות שלך והליטופים על הלחי, לשכב לך על בית החזה ולהרגיש בית ומשפחה. אני אוהבת אותך.

*** דבריה של מור ביידר, נכדתה של ברכה לוינסון שנרצחה בקיבוץ ניר עוז בשבעה באוקטובר, אתמול בעצרת להשבת החטופים בקרית גת.