מיכל אדמוני מכפר עזה רוצה להסביר לעולם שאפשר לחיות חיים מלאים גם עם נכות

2008 היתה השנה הקשה ביותר בחייה של מיכל אדמוני (51) מכפר עזה. עשר שנים חלפו מאז, והיא עדיין יודעת לתאר בפרוטרוט את שרשרת האירועים שניחתו עליה באותה שנה.

בתחילת ינואר עברה אדמוני הליך רפואי שהסתבך, ובעקבותיו היא נשארה במשך שלושה שבועות בבית החולים. אחרי כן עברה במשך חמישה חודשים תהליך שיקום בבית לוינשטיין.

"הגעתי לבית לוינשטיין משותקת חלקית, על כיסא גלגלים", היא נזכרת, "והודעתי להם שלא מעניין אותי מה הם יעשו, אני מהמקום הזה יוצאת בהליכה. עבדתי שם קשה מאוד, מעבר לפיזיותרפיה היומית שנמשכה בסך הכל חמישים דקות, ואחרי חמישה חודשים ביקשתי להשתחרר הביתה".

בהליכה?

"לא בדיוק. יצאתי משם נגררת בהליכון".

את כועסת על הצוות הרפואי שגרם לך להגיע למצב הזה?

"לא, מזמן הפסקתי לכעוס על הצוות הרפואי. חשוב לי יותר לדבר על תהליך השיקום".

שלושה אירועים מתקופת האשפוז והשיקום שלה מסומנים אצל אדמוני כציוני דרך לקושי הרב שחוותה. "כשנכנסתי להליך הרפואי, השארתי בבית ילד בן עשר וילדה בת ארבע וחצי", היא מספרת. "בעודי בבית החולים היה לילד שלי יום הולדת עשר, והחברים הטובים שלי מכפר עזה ערכו לו מסיבה לעילא ולעילא.

"התקשרתי אליו למסיבה, החנקתי את קולות הבכי שלי, ושאלתי אותו איך החגיגה. התשובה שלו היתה: 'כולם פה חוץ ממך, אז לא כיף לי'. היה לי קשה לשמוע את זה".

התמרור השני שניצב בפניה היה סירובה של בתה בת הארבע וחצי לרדת מהידיים של בעלה במשך חודשיים.

"היא לא הסכימה להתקרב אליי בבית החולים ובבית לוינשטיין. אחרי חודשיים היא התיישבה בקצה המיטה שלי והתקדמה אליי לאט־לאט עד שהתחבקנו. הקשר שלנו מאז הוא בל יינתק. היא יד ימיני לכל דבר ועניין כבר עשר שנים".

האירוע השלישי התרחש כשחזרה הביתה וישבה במרפסת. "פתאום שמעתי הקלטה של הבן שלי מתוך הטלפון של בעלי.

"הוא אמר בהקלטה: 'קוראים לי גיא. אמא שלי חולה והיא בבית חולים. אני לבד, ואין לי עם מי לדבר'. זה צבט את ליבי. הודות לשלושת הדברים האלה אני הולכת. הם השפיעו מאוד על הסיפור שלי".

איך עבר השיקום בבית לוינשטיין?

"למזלי היו איתי חמש נשים מקסימות ביותר בחדר, אבל הנתק מהמשפחה היה בלתי נסבל. הפעם הראשונה שבה יצאתי משם לחופשה בבית היתה אחרי שלושה חודשים. הייתי כולי שמחה ומאושרת, וכשהחברים באו לבקר אותי בבית ביום שישי זה פתאום הכה בי בפנים, שבעצם אני נכה.

"הגעתי על כיסא גלגלים, כולם סביבי הלכו, והבנתי שאני נכה. הדבר היחיד שרציתי היה לחזור לבית לוינשטיין. ההרגשה היתה נוראה. עם הזמן התרגלתי למצב ולביקורי סוף השבוע בבית בקיבוץ, ואז השתחררתי הביתה והכנתי בעוד מועד פיזיותרפיסט שיבוא לעבוד איתי בבית".

להתאבל על אמה

היא נולדה בקיבוץ בית קשת להוריה שולמית ואהרון מרגלית, וכשהיתה בת חמש עברה המשפחה למושב עין ורד, שממנו הגיעה אמה. לאחר שירות בצבא בגרעין נח"ל שהיה מיועד לקיבוץ עברון, עבדה במקומות שונים עד שהגיעה בגיל 28 לעבוד במערכת החינוך בכפר עזה.

בקיבוץ נישאה לדורון, שנפרד מאשתו הראשונה, והם הורים לגיא (20) ולגלי (14), ילדיהם המשותפים, וללי (32) ורן (31), ילדיו של דורון מנישואיו הקודמים.

כשהשתחררה אדמוני מבית לוינשטיין היא החלה להתאמן עם הפיזיותרפיסט פעמיים בשבוע, ובשאר הימים התאמנה בעצמה כדי להיפטר מההליכון וללכת בלעדיו.

"בדמיוני ראיתי את עצמי חוזרת לקפץ ולדלג", היא מחייכת. "עוד לא ירד לי האסימון. הייתי בהכחשה מוחלטת באשר למצבי. חודש אחרי שחזרתי הביתה נפטרה אמי במושב עין ורד. היא היתה חברתי הטובה, ודווקא בזמן שהכי הצטרכתי אותה היא פתאום הלכה.

"כעסתי על עצמי וגם עליה. על עצמי, כי הבטחתי לה שהיא תראה אותי הולכת, ולא עמדתי בהבטחה. עליה, משום שהיא פתאום הלכה לי. יצאתי מהבית לשבעה במושב שבו גדלתי, אבל הפעם הגעתי אליו נכה.

"הייתי צריכה לעמוד מול אנשים שהכירו אותי, ופתאום ראו אותי במצבי החדש, וגם ההתמודדות הזאת לא היתה פשוטה לי. כל זה הביא אותי לכך שלא הצלחתי להתאבל על אמי, ונשארתי עם תחושת הכעס עליה ועל עצמי".

היא חזרה הביתה והמשיכה עם הפיזיותרפיה מבוקר עד ערב, בתקווה שבקרוב תשוב להלך ולרוץ. חודשיים אחרי כן מצאה את עצמה שוב בבית חולים, והפעם עקב תסחיף ריאתי שכמעט קיפח את חייה.

"היה זה ביום שישי בערב", היא משחזרת. "כולם היו בבית. לאחר ארוחת הערב ביקשה הבת שלי שאקריא לה סיפור, והלכתי איתה למיטה. חצי דקה אחר כך הפסקתי לנשום. גילה פלד, אחות הקיבוץ, הוזעקה אלינו, קלטה מהר מאוד את המצב והזמינה ניידת טיפול נמרץ.

"פינו אותי בהכרה מלאה, ובדרך שמעתי את הפרמדיק צועק לנהג: 'סע מהר, אנחנו מאבדים אותה', ואת הנהג צועק לו בחזרה: 'אני נוסע הכי מהר שאני יכול'. ככה עברה עליי הדרך.

"הגענו לסורוקה, ועוד הספקתי להגיד לרופא מה מותר ומה אסור לעשות לי. איבדתי את ההכרה, ושקעתי בחשכה של שלושה ימים שבהם נלחמו על חיי".

בלילה שבו הגיעה אדמוני לבית החולים, איש לא חשב שהיא תשרוד עד הבוקר. בהוראת הרופאים הוזעקו אחֶיה, כדי שיספיקו להיפרד ממנה.

הרופאה שטיפלה בה ביקשה אישור מדורון בעלה להזריק לה חומר הממיס קרישי דם, אך הזהירה אותו שאם יש למיכל שטף דם פנימי, ולו הקטן ביותר, עלולה הזריקה להביא למותה.

"היא ממילא הולכת למות", אמרה לו הרופאה, "אז בוא ננסה את זה, כי זה הדבר היחיד שאולי יציל אותה". "עשי כל מה שאפשר", ענה לה דורון. "יש לי שני ילדים קטנים בבית, ואני לא מתכוון מחר בבוקר להעיר אותם ולהגיד להם שאין להם אמא".

שלושה ימים היא שכבה מורדמת ומונשמת. ביום שני התחילו להעיר אותה בתהליך שנמשך לתוך הלילה. "התעוררתי, וראיתי שאני מחוברת למכשירים", מתארת אדמוני.

"חמישה מזרקים היו תקועים לי בירך. האחיות אמרו לי שאני בטיפול נמרץ, ושדורון יגיע אליי בבוקר. דורון סיפר לי מה עבר עליי מאז יום שישי, וכך גם עשתה הרופאה שהצילה אותי והגיעה בצהריים למחלקה.

"נכנסתי להלם ולחרדות. בתשעת הימים הבאים שהייתי שם לא הצלחתי להירדם. חששתי שאם אעצום עיניים לא אתעורר עוד. לא עזרו דברי ההרגעה של האחיות והרופאים, שהסבירו לי שאני מחוברת למכונה שתצפצף ברגע שמשהו יקרה, ולא עזר הפסיכיאטר שהגיע עם כדורי הרגעה וכדורי שינה. פשוט פחדתי למות".

כשהשתחררה מיכל מבית החולים, היא חזרה להתאמן כדי להתגבר על מגבלות השיתוק וההליכה, כשנוסף על כך נודע לה מהרופאים שהיא לוקה בתסמונת אפּלה (APLA), המאופיינת בהיווצרות קרישי דם בעורקים ובוורידים.

כדי למנוע תסחיפים נוספים הותקנה בגופה מעין רשת שתמנע מקרישי דם להגיע לריאות, והיא החלה להיות מטופלת בכדורים מדללי דם.

"זה היה בחודש ספטמבר", היא מספרת, "ושוב אני מתחילה את השיקום שלי עם הפיזיותרפיסט שמגיע אליי לכפר עזה. ואז מתחיל טפטוף של קסאמים שהולך ומתגבר, ובדצמבר 2008 נכנס לחיינו מבצע עופרת יצוקה.

"שוב אני צריכה לעזוב את הבית בקיבוץ, הפעם לפחות עם המשפחה שלי. ככה נגמרה השנה הקשה ביותר בחיי, ואת השיקום הממשי שלי התחלתי רק ב־2009".

השיקום הצליח?

"לקח לי הרבה זמן להבין שמה שהיה כבר לא יהיה, ושמבחינה פיזית לא אחזור להיות מה שהייתי. הבנתי שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש, ובגיל 41 לבנות את חיי מהתחלה. מההליכון עברתי לקביים. ההליכה הרצינית הראשונה שלי בעזרת הקביים היתה מאה מטר בעשרים דקות.

"מאז נשארתי עם הקביים ועם סד ברגל שמאל, אבל אני הולכת איתם מהר. במשך שנים שנאתי את הסד ואת הקביים, עד שהבנתי שבלעדיהם אין לי חיים מחוץ לבית, והתחלתי לרחוש להם כבוד".

איך קיבלו המשפחה והסביבה את הנכות שלך?

"המעבר מאמא שהיתה מרכז הבית לאמא נכה לא היה פשוט. הפכנו את המיטה הזוגית שלנו למקום בילוי בטוח שלי עם הילדים, כי אני לא יכולה לרוץ איתם על הדשא. הם למדו לגדול עם זה.

"אני חושבת שזה עשה אותם לאנשים טובים הרבה יותר ומלאים בחמלה כלפי הזולת. בהתחלה הם פנו בכל דבר לאבא שלהם, והרגשתי שאני על תקן אורחת בבית, עד שנמאס לי ונסעתי איתם לקניות אף על פי שזה קשה לי. כיום אני עושה איתם כל מה שאני יכולה".

איך את מסתדרת עם התראות צבע אדום?

"כשיש פה טפטופים אני בעוצר בבית. אני לא מעיזה לצאת, כי אני יודעת שלא אצליח להגיע למיגונית. היו כמה פעמים שהיה צבע אדום כשהייתי מחוץ לבית. כולם רצו למיגוניות, ואני נשארתי לעמוד ולהתפלל שלא ייפול לי קסאם על הראש.

"ראיתי שזה מלחיץ את הילדים שלי, והפסקתי לצאת בתקופות של מתיחות ביטחונית. גם בבית קרה לפעמים שלא הספקתי להגיע לממ"ד, אבל ברוב הפעמים אני כן מגיעה. כשיש מבצע ממילא כולם מתפנים מפה, ואז זה כבר לא משנה".

לפני שהפכה לנכה עבדה אדמוני במשך 11 שנים במעבדה של מפעל כפרית. לאחר הפגיעה, בעקבות ההליך הרפואי, עסקה בשיקום הגופני והנפשי במשך ארבע שנים, עד שהגיעה למצב של הליכה בעזרת קביים וחזרה לנהוג.

"השיקום הוא לא רק פיזי", היא מדגישה, "הייתי צריכה לשקם את האימהות שלי, את מקומי בבית, את הזוגיות, ואותי מול עצמי ומול הקהילה. את כל זה עברתי במשך ארבע שנים.

"חזרתי לתפקד בבית ולבנות את הזוגיות, וחזרתי לתרום לקהילה. אחרי זה חשבתי במה אני רוצה לעסוק, והחלטתי לעסוק בעזרה לאנשים שהעולם התהפך עליהם באמצע החיים.

"למדתי קואוצ'ינג אישי ורפואי, ובמשך שנתיים הרציתי בהתנדבות בסניף הדרומי של מכללת גל לוינשטיין, שהיא מכללה לשיקום. עם הזמן פתחו במכללה מסלול שיקום בשם נתיב, שנמשך ארבעה חודשים, ואני עובדת שם פעם בשבוע בהעצמה אישית וקבוצתית למשתקמים".

למצוא את הטוב

לאחרונה יצא לאור ספר הביכורים של מיכל אדמוני, "רציתי צבעים בהירים" (הוצאת ספרי ניב), המתבסס על המהפך שחל בחייה ועל התהליכים שעברה בעקבותיו.

הרומן שכתבה מספר על אלָה, צעירה בת 26, שבעקבות תאונת דרכים קשה מאבדת את התחושה בפלג גופה התחתון ומאושפזת במחלקה 4, מחלקת נפגעי עמוד השדרה בבית החולים השיקומי.

היא צריכה ללמוד להכיר מחדש את גופה שהשתנה, וגם לבנות את מערכות היחסים הישנות־חדשות עם סביבתה האוהבת. היא הופכת מבחורה אופטימית, תוססת ומינית, לאסירה במחלקה שקירותיה צבועים בצבע שמנת צהבהב, וריחות של חומרי חיטוי עומדים בה באוויר.

אלה נדרשת לאסוף את שבריה בכל פעם מחדש לאחר שהיא מתרסקת שוב ושוב, ולמרות זאת מצליחה לרקום חברויות חדשות ולפתוח את ליבה לאהבה מפתיעה ולזוגיות הנכנסת בהיסוס לחייה.

"מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת למגירה", מספרת אדמוני על תהליך יצירת ספרה הראשון.

"בבית לוינשטיין מילאתי מחברות, וגם אחר כך בבית בכפר עזה. כל הזמן היתה לי תחושת בטן שאני צריכה לכתוב על הדבר הזה שמתפרק לך, ואתה יכול להרכיב אותו מחדש בצורה מוצלחת ביותר, אבל לא הצלחתי לעשות את זה. יום אחד, בינואר 2015, יצאתי למרפסת עם הלפטופ, ופתאום הכל נשפך ממני.

"הסיפור של אלה נשפך ממני בחמישה פרקים. העברתי את חמשת הפרקים לחברות שלי, והן אמרו לי לשבת ולהמשיך לכתוב. ככה כתבתי את הספר הזה במשך שנה, יום־יום. הדמויות בספר המציאו את עצמן ונתנו לעצמן שמות, אבל כל מה שיש בו - הכאבים, כל הצער, כל השמחות, כל המחשבות - הם בעצם שלי".

בכל זאת בחרת לא לכתוב את הסיפור שלך.

"נכון. נראָה לי מעניין הרבה יותר לכתוב בצורה הזאת. הרבה אנשים כתבו על השיקום שלהם. אני רציתי לכתוב רומן שהוא אחר. אני חושבת שלא כתבו הרבה רומנים על נכות. תמיד זה משהו שעוסק באושר ובעושר. הרומן שלי מתרחש כולו בבית החולים השיקומי".

לאחר שנה של כתיבה בחרה אדמוני מהפייסבוק במריה אלוני לערוך את ספרה ("זאת היתה הבחירה הכי מעולה שעשיתי בחיי"), ובמשך יותר משנה הן ישבו ועבדו על העריכה הספרותית של הספר.

"כשראינו שמה שכתוב הוא נכון וטוב", מציינת אדמוני, "פניתי לכמה הוצאות ספרים קטנות ובינוניות, ובחרתי לעבוד עם הוצאת ספרי ניב. בחודש שעבר יצא הספר לאור".

אילו תגובות קיבלת?

"תגובות מרגשות ומדהימות. לא ציפיתי שאנשים ידברו איתי בהתרגשות כזאת, ושיחיו את הדמויות כאילו הן נמצאות אצלם בבית. לספר הזה יש אמירה, ומרגש לראות את התובנות שאנשים מוציאים ממנו".

המסר שלך הוא אופטימי למרות הכל?

"כן. אני אדם אופטימי חסר תקנה. אני אומרת שבכל רע יש טוב, והחוכמה היא למצוא את הטוב. לעולם לא נוכל לחזור למה שהיינו, ולכן צריך לתת לראש ולמחשבות לפרוש כנפיים ולהמציא את עצמנו מחדש בלי לפחד".