המשבר הקשה שחוותה חדוה גבריאל מנחל עוז הפך לסיפור הצלחה אישי ומקצועי
21.12.17 / 08:37
בגיל 28, כשהיא בהריון עם בתה הבכורה, החליטו גבריאל ובעלה לשוב לקיבוץ בעוטף עזה. אלא שהמבצעים "עמוד ענן" ובעיקר "צוק איתן", במהלכו נחתו פצצות מרגמה בסמוך לביתם, גרמו לה לחשוב פעמיים האם נכון להישאר בטווח הסכנה. היום היא גרה באור הנר, עוזרת לעסקים קטנים בצפון הנגב ו"נוגעת כל יום בחלומות של אנשים"
הסיפור האישי והמקצועי של חדוה גבריאל, בת נחל עוז והיום תושבת אור הנר, ושל בעלה ושתי בנותיה, בנוי מרכיבים שאפשר למצוא רק בפריפריה הדרומית – בדגש על עוטף עזה.
גבריאל (ששם נעוריה הוא דותן) היא בת להורים בשנות ה-70 לחייהם שבאו להגשים בנחל עוז במסגרת גרעין נח"ל.
היא מספרת שתקופת הילדות והנעורים עברו עליה בסוג של "גן עדן". "אני זוכרת המון שדות פתוחים ללא גדרות, ואותנו מטיילים בהם עד לגבולות הלא מסומנים של רצועת עזה", היא נזכרת.
"בקיבוץ עבדו לא מעט פלסטינאים מהרצועה והיינו מתרחצים בים של עזה. המבוגרים יותר היו עושים שם קניות". את כל זה חוותה גבריאל עד גיל 18, אז התגייסה לצבא ולגרעין נח"ל שהיה מיועד לשדה בוקר.
היא הייתה גם מהנשים הראשונות שהתגייסו לגדוד הקרקל המעורב עוד בשנת 2000. לאחר השחרור יצאה לטיול הגדול בהודו, שם פגישה מטייל מחולון בשם גיא גבריאל שהפך לבן זוגה ומאוחר יותר לבעלה ולאבי בנותיה.
השניים חזרו לאחר הטיול לתל אביב וגבריאל הפכה למפיקת אירועים נמרצת. בגיל 28, בהריון עם בתה יולי, החליטו השניים לחזור לנחל עוז. "מצאתי את עצמי ואת בעלי מתאהבים בקיבוץ הקטן והחם הזה. הגענו ב-2010, יומיים לפני הלידה, לאחר מבצע 'עופרת יצוקה'", היא אומרת.
"ב-2012 פרץ מבצע 'עמוד ענן'. למרות החוויה הלא פשוטה שהוציאה אותנו מביתנו למספר שבועות, עדיין חשבנו לקנות בית בנחל עוז ולהפוך לחברים מן המניין. אבל 'צוק איתן' תפס אותנו לפני שלוש שנים בעוצמה גדולה. הפכנו לפליטים לתקופה של 68 יום בקיבוץ רביבים המאמץ. בעלי גויס בצו שמונה למלחמה.
"ברביבים דאגו לנו לכל מחסור, אבל זה לא היה הבית. באותו זמן נפגע הבית שלנו בנחל עוז פעמיים מנפילת פצצות מרגמה בסמוך לו. לא ראינו מה קרה ורק בישרו לנו על כך. התחושה הייתה קשה מאוד".
וכשסוף סוף אפשר היה לשוב לנחל עוז?
"הבנו, גם לנוכח ההריסות בבית והרסיסים שהיו בכל מקום, שיהיה זה חוסר אחריות מצידנו כהורים להישאר לחיות בקיבוץ. הבנו שאילו נשארנו בבית, היינו נפצעים קשה ואולי מתים. גם המקרה הנורא של הילד מהקיבוץ שנהרג בהפגזה, בן גילה של בתנו הבכורה, השפיע לא מעט על ההחלטה.
"חשתי כנפגעת טרור מבחינה נפשית שאיבדה אמון ביקום. המבצע הזה הפך אותי חרדתית מאוד. שנתיים אחר כך עזבנו את הקיבוץ לטובת בית שכור באור הנר, שמרוחק יותר מאזור הרעש. לא נכנסתי לנחל עוז למרות שהוריי מתגוררים שם".
בשנתיים האחרונות מנהלת גבריאל, 36, את תחום היזמות במועצה האזורית בני שמעון. מדובר במועצה ששוכנת בצפון הנגב, ובתחום שיפוטה 13 יישובים כפריים וקהילתיים – בהם גם שישה קיבוצים (חצרים, בית קמה, שובל, להב, משמר הנגב ושומריה) וכעשרת אלפים תושבים.
"אני עובדת כמלווה של עסקים קטנים ובינוניים מטעם מרכז התעסוקה 'מעברים נגב צפוני'", מספרת גבריאל. "מאז כניסתי לתפקיד עשיתי הכול כדי לקדם את הכלכלה המקומית במועצה, לגרום לשינוי תודעתי וליצור תרבות רכישה מקומית בקרב התושבים.
"שיתוף הפעולה עם בני שמעון, ובעיקר עם ראש המועצה סיגל מורן מבית קמה, נתן מקום בולט ותומך לבעלי העסקים הקטנים המתגוררים ביישובים השונים".
מה כולל התפקיד שלך?
"אני מלווה עסקים קטנים ובינוניים ובכל שעות היממה נוגעת בחלומות של אנשים. נותנת להם יד מלווה ותומכת. מדובר בגוף שכולל כ-200 עסקים בתחומי טיפול הוליסטי, ייעוץ לסוגיו ואמנים בתחומי יצירה רבים. אני מגיעה מעולם השיווק ולמדתי עיצוב אתרים, מדיה חברתית וגיוס לקוחות.
"בצניעות אני מודה שאני מאוד טובה בזה. את כל החלק הפיננסי מלווים מדריכים ויועצים מהאזור וכמובן ראש המועצה, שהחליטה לתקצב את מועדון העסקים הקטנים והבינוניים. נשים, וזה כבר לא סוד, הן כוח מנצח".
