עובדים בפוסט טראומה: כשכולם רצים למקלטים, אצל מיגל, יקיר, עומר ומשה העסקים כרגיל

כ־460 רקטות נורו החל משעות אחר הצהריים של יום שני ועד צהרי יום שלישי מתחומי רצועת עזה לעבר ישובי הנגב המערבי ומרכז הנגב. שוב אזעקה רדפה אזעקה ושלחה את תושבי האזור, לא רק את אנשי עוטף עזה, כי אם גם ברשויות מרוחקות יותר כדוגמת אופקים, עומר, מיתר ולהבים אל המרחבים המוגנים ואל הממ"דים.

כ־180 מתוך כל אותן רקטות נורו לעבר יישובי המועצה האזורית אשכול, חלק נחתו ביישובי המועצה האזורית שדות נגב, בנתיבות, באשקלון ובשדרות. ההסלמה בשבוע שעבר הוגדרה במערכת הביטחון כחמורה ביותר מאז מבצע 'צוק איתן' ואלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, ציין בפגישתו עם ראשי הרשויות בעוטף עזה, כי "שגרת החיים הופרה".

תושבים בעוטף עזה ציינו כי לא סוד הוא שהחוסן הקהילתי נסדק וכי התחושה היא שהממשלה ומקבלי ההחלטות אינם "סופרים" את תושבי האזור, שלמעשה חיים מסבב לחימה אחד למשנהו. "אנחנו מרגישים כמו ברווזים במטווח", סיפרה אחת מתושבות העוטף. "המצב הזה מרתיח את הדם", הוסיפה תושבת נוספת בעוטף.

שומר היערות
בין אזעקה אחת לשנייה, משה מרדכי (55), יערן קק"ל, ממהר להשתלט על השריפות, בטרם יתפשטו להבות האש, יאיימו לכלות את שטחי היער, ויגיעו ליישובים הסמוכים.

הירי מרצועת עזה, כמו גם בלוני התבערה שהופרחו בד בבד עם שיגור הרקטות, גרמו ללא מעט שריפות ביערות בגזרת עוטף עזה וצפון הנגב. המציאות הזו לא פסחה על היערנים, הכבאים והתצפיתנים של הקרן הקיימת לישראל, שעושים בחודשים האחרונים לילות כימים כדי לכבות שריפות שפרצו ביערות באזור עוטף עזה כתוצאה מטרור העפיפונים ובלוני התבערה.

"גם בימים של ירי כבד מהרצועה", מספר משה מרדכי, תושב באר שבע, יערן קק"ל, "כמו השבוע, אנחנו ממשיכים להסתובב ביער ולאייש את עמדת התצפית. בזמן האזעקה, התצפיתן במגדל יודע לרדת חזרה למטה וכולנו נכנסים לפעמונית מוגנת, אך כמה דקות לאחר הירי, אנחנו חוזרים ליער וממשיכים לעסוק בעבודה הרגילה שלנו, כולל עבודת כיבוי השריפות יחד עם כוחות המשטרה וכיבוי האש".

בקק"ל מודעים לסכנה בה נמצאים העובדים, שממשיכים לעבוד תחת אש, תרתי משמע, ובימים אלה של הסלמה הם יוצאים לעבודתם כשהם חמושים בציוד מגן, לרבות קסדות ושכפ"צים. "אני מנחה את העובדים תחתיי לצאת, גם לפעילויות כיבוי, רק עם ציוד מגן נגד רסיסים", מציין משה מרדכי , "בהתחלה נבהלנו מהמצב, אבל עכשיו זו כבר שגרת העבודה שלנו".

המציאות הביטחונית הסלימה. זה לא דומה להפרחת בלוני תבערה?
"מוסר העבודה הגבוה שלנו מונע מאיתנו לעמוד בצד בחוסר מעש. איכפת לנו מכל עץ ושיח, ולכן במקרה שריפה, הכאב גדול מדי כדי לא לעשות כלום. בזמן אזעקה נכנסים למרחבים מוגנים, אבל רגע לאחר מכן אנחנו חוזרים לכיבוי".

כבר שבעה חודשים עוסקים יערני הקק"ל בכיבוי השריפות כתוצאה מפגיעת בלוני התבערה ועפיפוני הטרור. אלפי דונמים של יערות בעוטף עזה עלו באש ושיקומם של היערות ייארך עוד שנים רבות. עיקר הנזקים נרשם ביער בארי, ביער כיסופים וביער שוקדה. בשבוע שעבר, כאמור, נרשמה עליית מדרגה בשיעור הירי מרצועת עזה.

"אני מאחל שהירי ייגמר במהרה", מציין מרדכי, "אך עד אז אנו נמשיך לשמור על יערות הדרום בכל שעות היום, עד אשר נוודא שמאה אחוז מהשריפות הסתיימו והיער בטוח למבקרים".

בלול העסקים כרגיל
יקיר סבג (32), דור שני ללולנים במושב תקומה, קם כל בוקר לעבודה ומשווק ביצים טריות. הוא יודע שאת העבודה שלו הוא לא יכול לדחות לימי רגיעה.

את הלילה שבין שני לשלישי עשה יקיר סבג, חבר מושב תקומה במועצה האזורית שדות נגב, עם אשתו ושני ילדיו בממ"ד. "זו היתה חוויה בפני עצמה", הוא מספר, "שידרנו שגרה עד כמה שאפשר".

סבג, דור שני ללולנים במושב. אביו דוד, בן ה־70, מתחזק לול משל עצמו ואת האהבה הזו לתרנגולות הוא הנחיל לבנו. סבג משדר עסקים כרגיל, כמו אביו שאומר לנו כי "אנחנו משווקים לתנובה ביצים טריות כל יום, גם אם זה תחת אש".

"אנחנו עובדים כרגיל", מספר יקיר סבג, "הלול הוא מרכיב חשוב במשק החקלאי שלנו. בעופות חייבים לטפל. יש לנו תרנגולות מטילות ואנחנו חייבים לבצע מדי יום את איסוף הביצים ולשווק אותן. אי אפשר לדחות את זה לימי רגיעה. מה שלא חיוני, אני לא עושה בימים האלה, אך מה שמתחייב, אין לי ברירה גם אם יש אזעקות ונוחתות כאן רקטות".

כבר חווית מקרים כאלה?
"בעבר חוויתי מקרים כאלה. הייתי בתוך הלול ולא שמעתי את האזעקה. רק בדיעבד הבנתי שנשמעה קודם האזעקה. כשנשמעת האזעקה נשכבים על הקרקע, ידיים על הראש וממתינים כמה דקות. אחר כך ממשיכים בעבודה הרגילה. אוספים ביצים, עושים סיבוב בלול ומה שלא הכרחי דוחים לזמנים יותר רגועים".

בכל זאת, מציאות לא קלה?
"זה נכון, אבל אני יותר מוטרד שחס וחלילה לא ייפול טיל על הבית שלנו. זה יותר מדאיג אותי ומטריד אותי מאשר אם ייפול טיל על הלול. כל חיי אני חי בעוטף עזה. בשעתו גרתי בשדרות בתקופות יותר קשות. החיים נמשכים כרגיל. אין צורך להילחץ. במבצע 'צוק איתן' שירתתי כמילואימניק והייתי בעזה. זה היה מפחיד. מה שקורה כאן זו שגרת חירום. מדי פעם יש הסלמה. בסך הכל צריך לקחת הכל בפרופורציה".

העבודה חייבת להימשך
גם כשאזעקות מפלחות את האוויר, מיגל אורבך (66) מתייצב לעבודה ברפת של קיבוץ ניר יצחק. "כשהאזעקה תופסת אותך בחוץ, אתה נשכב על הקרקע, שם ידיים על הראש ומתפלל לנס".

בעוד מרבית מתושבי עוטף עזה עשו את הימים והלילות במרחבים המוגנים או סמוך אליהם, בהתאם להוראות פיקוד העורף, היו גם כאלה שמתוקף עיסוקם נאלצו לצאת לעמל יומם בעוד האזעקות מפלחות את חלל האוויר ועשרות רקטות נורות מעליהם.

43 שנים עובד מיגל אורבך, חבר קיבוץ ניר יצחק, ברפת של קיבוצו. "אנחנו חיים במציאות לא פשוטה", אומר אורבך, "עובדים אצלנו ברפת צעירים רבים ואני בעצם משמש כאן כמבוגר האחראי. אין הרבה מה לעשות. את הפרות צריך להאכיל, לטפל בהן ולחלוב אותן מספר פעמים ביום. אלה הן עבודות שאתה לא יכול לדחות ליום אחר עד שתהיה רגיעה. גם את העגלים צריך להאכיל ולטפל בהם. הם דורשים טיפול יומיומי".

בכל זאת, איך מתפקדים במציאות ביטחונית כזו, כשהרפת שלכם מרוחקת ק"מ ספורים מגדר המערכת?
"מתרגלים למציאות הזו. יש לנו ברפת מיגונית אחת ליד מכון החליבה. הבעיה היא יותר לגבי מי שנמצא מחוץ למכון החליבה. כשהאזעקה תופסת אותך בחוץ, אתה פשוט נשכב על הקרקע, שם ידיים על הראש ומתפלל לנס. זה מלחיץ".

"במבצע 'צוק איתן' נפל טיל על אחת הסככות ברפת שלנו ופגע למוות באחת הפרות. כמה פרות נוספות נפגעו באורח קשה והיינו צריכים להמית אותן. תחושה מאד לא נעימה כשנוחתות סביבך רקטות. זה בכלל לא סימפטי לעבוד כך".

הרפת בקיבוץ ניר יצחק במועצה האזורית אשכול, מונה כ־600 פרות. צוות הענף נמצא כאן מ־02:45 ועד ל־14:30. יוצאים להפסקה קלה וחוזרים בשעות הערב לחליבת לילה עד לשעה 22:30.

מה באשר לחולבים עצמם, כשהאזעקה תופסת אותם באמצע החליבה?
"יש לנו מבואה לפני מכון החליבה והתקרה שם היא מבטון. זה המיגון שלנו בעת חליבה. אין לנו זמן להגיע למיגונית בעת החליבה. ביום שלישי", מספר אורבך, "נשמעו אצלנו במהלך היום שלוש אזעקות 'צבע אדום'. מעלינו גם ראינו את היירוטים של 'כיפת ברזל'. זה חלק מהמציאות בה אנו חיים".

"כבר 18 שנה אנחנו חיים במציאות הזו. לנו כאנשי צוות הרפת אין ברירה. חייבים לטפל בפרות. מה שלא דחוף ולא הכרחי אנחנו דוחים, אבל מה שהכרחי אנחנו חייבים לבצע. אנחנו נחשבים כענף חיוני. הפרות אינן אשמות במצב שנוצר".

רואים את האור בקצה המנהרה?
"לא מהיום אנחנו במציאות הזו. הטראומה הזו של האזעקות מלווה אותי כבר הרבה שנים. יש מתח ויש דאגה. האמת היא, שאני דואג יותר לילדים ולנכדים שלי. אין כל הגיון בהסלמה הזו רגע לפני שהיו אמורים להגיע לאיזה שהוא הסדר רגיעה. גם אנחנו וגם תושבי הרצועה סובלים מכך".

חשוף לסכנה
כשתצפיתן קק"ל עומר אלבטל (24) מהעיירה חורה מזהה עשן, הוא ממהר להזניק את כוחות כיבוי האש והמשטרה ומכוון אותם בשבילי היער עד מקור השריפה.

עומר אלבטל, תושב העיירה חורה, תצפיתן קק"ל, אינו נוטש את עמדת התצפית שלו ביער בכל מחיר. "מערך הכבאות של קק"ל מתחיל בעצם ממני", הוא מספר כשהוא חמוש במשקפת ובאמצעי מיגון מפני ירי, "אני עומד על מבנה התצפית בגובה של 15 מטר בגבעה הגבוהה ביותר באזור ומשקיף על כל היער".

"כשאני מזהה עשן או התחלה של שריפה, אני מזניק את הכוחות למקום ומכווין אותם בדרכי היער עד מקור השריפה. המטרה כמובן היא לכבות את השריפות במהירות הגבוהה ביותר לפני שהן מתפתחות למשהו גדול יותר".

אלבטל מאמין שדווקא בתקופות של ירי, כדוגמת הסבב האחרון, תפקידו הוא משמעותי וחשוב יותר. "למרות הסכנה הברורה בלעמוד גלוי לחלוטין, לפעמים קרוב מאוד לגבול עם עזה, ימים בהם יש ירי על יישובי הדרום הם המסוכנים ביותר מבחינת שריפות יער".

זה גם מפחיד?
"בהתחלה קצת פחדנו, אבל אתה מבין שאין ברירה. מישהו חייב לעמוד שם ולשמור נגד השריפות. כשיש אזעקה אני כמובן יורד כמה שיותר מהר למטה, חזרה למרחב מוגן, אבל ברגע שנגמר אני עולה מהר לראש המגדל לבדוק אם יש התחלה של שריפה בתחומי היער. בגלל זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקחת יום חופש בימים כמו אלו".

ימים לא קלים עוברים עליך?
"זה לא רק אני. יש לקק"ל מערך שלם של כבאות שנשאר לעבוד ביער, במרחב פתוח, נתון לסכנה, והכל כדי לשמור על היערות נגד שריפות. יש גם את מערך הכיבוי והמשטרה שעובדים איתנו בשיתוף פעולה מדהים. בחודשים האחרונים, בהם חווינו שריפות רבות שנגרמו מעפיפוני תבערה, למדנו לעבוד יחד בצורה הטובה והמהירה ביותר. גם היום אנחנו ערוכים לכל דבר ובטוח שנתמודד בהצלחה מול כל איום שלא יבוא".