פרשת השבוע: מי העלה תינוקות לקורבן?

אין מי שלא מכיר את גיא בן הינום בירושלים. העמק, שנמצא למרגלות העיר העתיקה ובו שוכנים כיום הסינימטק, בריכת הסולטן, פארק טדי וחוצות היוצר, היה בעבר לא מקום סימפטי במיוחד כיוון ששימש להקרבת קורבנות אדם - ילדים וילדות ליתר דיוק, ובניגוד מוחלט לצו המקראי שבפרשת השבוע "שופטים" שבה מצווים בני ישראל: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש".

במקרא מוזכר לא אחת פולחן הקרבת קורבן אדם וההסתייגות ממנו. כך למשל נכתב בספר דברי הימים על המלך החוטא מנשה: "הוא העביר את-בניו באש, בגיא בן הינום, ועונן וניחש וכישף, ועשה אוב ויידעוני: הרבה, לעשות הרע בעיני יהוה להכעיסו".

בספר מלכים לעומת זאת נכתב על התיקון של צאצאו, המלך יאשיהו: "וטימא את-התופת, אשר בגיא בן הינום: לבלתי, להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך".

רש"י מסביר שהסיבה שהמקרא כינה את מקום העבודה למולך "תופת" היא שכהני המולך היו מקישים בתופים כדי להתגבר על זעקתם של הילדים הנשרפים. על פי מדרש בילקוט שמעוני העמק נקרא הינום כי הילדים שהיו מוקרבים לקורבן היו נוהמים מן האש.

קורבן אדם הוא דבר ברברי ומזעזע שקשה לתפוס אותו. כיצד יכול אדם לוותר על הילד שלו ולהעלות אותו לקורבן, ועוד בסבל נורא שכזה? גם חז"ל דנו בכך רבות ונחלקו ביניהם בשאלה האם הילדים אכן הועלו לקורבן או שאולי התיאור "מעביר את בניו באש" מתייחס בכלל לסוג של טקס חניכה שבמהלכו היה הילד עובר בין שתי מדורות של אש, אבל יוצא מהן בחיים.

האם הייתה זו הגזמה? האם היא נועדה להשחיר את שמם של מלכים חוטאים ולתת משנה תוקף מוסרי למלכים שלתפיסת המקרא פעלו לפי רצון האל?

ובכן, כנראה שלא. עדות לאותה "תופת" ניתן למצוא לדוגמא בקרתגו (תוניסיה של היום) שם נמצאו בחפירות מאות רבות של כדים שבתוכם, למרבה הזוועה, אוחסנו עצמות ילדים רכים שככל הנראה הועלו קורבן לכבוד האלה תנית.

ממקורות שונים, בעיקר של הרומאים שנלחמו במספר מלחמות נגד הפונים (או הקרתגנים) יושבי המקום, מתואר כי הם נהגו להניח את התינוקות על זרועות מתכת של פסל, שהיו מעוצבות בשיפוע כך שהתינוקות נפלו אל תוך האש.

הסופרים הרומאים, שסלדו מהפולחן האכזרי הזה, אף טענו כי בשלב מסוים פיתחו הקרתגנים מעט רגשי מוסר וסירבו להעניק את ילדיהם כמנחה לאלה. במקום זאת הם נהגו לקנות ילדים זרים ולהקריב אותם כקורבן, מה שעורר עליהם את זעם האלה והם נאלצו להקריב מיד מילדי המשפחות המובחרות כדי לשכך את זעמה.

עד כמה סלדו הרומאים מהקרתגנים הברברים אפשר ללמוד מסיפור על אחד המדינאים החשובים ברומא, קאטו הזקן, שכל נאום שלו היה מסתיים במשפט: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו", גם אם דיבר על ענייני מיסים ותברואה.  

מבדיקות שעשו ארכיאולוגים בשרידים שבאתר התופת הם לא הצליחו לקבוע האם הילדים כבר לא היו בחיים בטרם הושלכו אל האש (כולי תקווה שכן), אבל הם בהחלט מצאו התאמה בין ריבוי הקורבנות בתקופות שבהן ידוע על מצוקה גדולה אצל אותם תושבים פונים.

בזמנים שבהם היה המנהג נפוץ, המקרא ראה בהקרבת קורבן אדם דבר לא מוסרי אשר לא יעלה על הדעת. כנראה שלא לחינם מופיע די בהתחלה סיפור עקדת יצחק. האל מצווה את אברהם להעלות את בנו יחידו לעולה אבל זהו רק ניסיון לבדוק את דבקותו של המאמין הראשון וברגע האחרון האל מחזל"ש את האירוע - אין דבר יותר מובהק מזה כדי להמחיש את גודל הסלידה.

האם קורבנות אדם עברו לגמרי מן העולם המוכר לנו? על פניו נראה שכן. מצד שני, לצערנו, האנושות מצאה דרכים אחרות להקריב קורבנות של אנשים, נשים וילדים בשם האמונה. מספיק להתעדכן מדי פעם בחדשות על מה שקורה בעולם.