החיילת הבודדה מכיסופים החליטה להתנדב לשירות למרות מחלתה, ולסייע לאחרים במצבה

מאות צעירות החלו בימים האחרונים בטירונות בצה"ל, שלאחריה יעברו את הקורס שיכשיר אותן לשרת כמש"קיות ת"ש ביחידות השונות. לא מדובר רק בקבלת השרוך הסגול הנחשק, אלא בתפקיד שמטרתו לטפל בכל בעיות הפרט ותנאי השירות של החייל הבודד, לרוב זה שמגיע משכבה סוציו אקונומית נמוכה או אדם שסובל מבעיות בבית.

גם עולים חדשים, חיילים נשואים וחיילים בודדים, שעלו לישראל לבדם מחו"ל כדי לשרת בצבא, זוכים לליווי צמוד של מש"קית תנאי השירות.

ליאור ישראלי היא מש"קית תנאי שירות וחיילת בודדה שמשפחתה מתגוררת בסן פרנסיסקו שבארה"ב. אבל ישראלי לא שונה מאחרים בגלל שהיא בודדה ומטפלת, בין השאר, בחיילים בודדים ואחרים, אלא גם בגלל הסיפור האישי הייחודי שלה.

היא חברה בגרעין צבר בקיבוץ כיסופים בנגב המערבי מאז שעלתה לישראל באוגוסט 2016, והחלה את שירותה הצבאי כמש"קית ת"ש בינואר 2017.

בתום שישה חודשי שירות התברר כי ישראלי חולה במחלת שרירים גנטית ונדירה, שגם אמה נשאית שלה. אז היא נאלצה לעזוב את הצבא לתקופת טיפולים והחלמה גם בארה"ב.

בתום הטבה יחסית במצבה החליטה ישראלי לשוב ארצה, ולהמשיך לשרת בצה"ל בתפקיד מש"קית ת"ש, הפעם כמתנדבת. כיום היא משרתת באגד ארטילרי 215 ואוהבת כל רגע.

ליאור, למה צעירה כמוך, בת ליורדים שהתבססו בארה"ב, מחליטה בגיל 18 לעלות לישראל לקיבוץ בעוטף עזה, ולשרת בצבא?

"ההורים של ירדו מישראל ב-1996, ואני נולדתי שנה אחר כך. פרט להם ולאחותי הקטנה אין לנו עוד קרובי משפחה שם. כולם בישראל. כך יצא שמדי שנה הגענו לכאן, לעיתים כמה פעמים, וכל הזמן הרגשתי שזה הבית.

"למדתי בארה"ב בבית ספר יהודי, והוריי אמרו לי כל השנים 'ליאור, כשתגמרי עם הלימודים תלכי לצבא'. זה היה מין בדיחה משפחתית. נגמר התיכון, לא חשבתי שאני מתאימה לאוניברסיטה בשלב הזה, והבדיחה הפכה למציאות.

"יש לי חברה מארצות הברית שהוריי והוריה חברים טובים, והיא שירתה כמש"קית ת"ש והיתה חיילת בודדה בגרעין צבר בכיסופים. הסיפורים שלה רק הוסיפו לרצון שלי לעלות לארץ ולהתגייס, לאו דווקא לתנאי השירות.

"חשבתי יותר בכיוון של תפקיד מאתגר שלא מתאים לי לכאורה כדי לבחון את היכולות שלי. אבל כנראה הפרופיל שלי לא היה מתאים ושובצתי לקורס משקיות ת"ש. קודם לגיוס עבדתי בקיבוץ, טיילנו עם חברי הגרעין והיתה לי משפחה מאמצת שאני הולכת אליה גם היום".

מתי התחלת להתרגל ואולי גם להתאהב בתפקיד הצבאי?

"בהתחלה נלחמתי לא להתגייס לשם, גם בקורס עצמו לא הרגשתי שייכת עד האמצע שלו. אז פשוט הבנתי שמדובר במשהו שאין לחוות בשום תפקיד אחר. רציתי להיות מדריכת הנדסה קרבית, אבל התרגילים שעשינו בקורס, שכללו הדמיות של מצבים אליהם נקלעים חיילים, עשו לי את זה.

"הבנתי שאנחנו גורם מאוד חשוב עבור החייל והיחידה. היינו 14 חיילות בודדות מתוך 140 בקורס, ונוצר קשר מעולה עם כולן".

ישראלי שבוצה לאחר סיום הקורס וההסמכה בבסיס ההדרכה של חיל הרפואה בה"ד 10. היא מונתה להיות מש"קית של שני קורסים וגם של חיילי המפקדה. היו לה מקרים לא מעטים בהם טיפלה, אבל הקושי לדבריה היה בכך שחניכים היו באים לקורס של שלושה חדשים ואחר כך חוזרים ליחידות האם. הפרידה היתה קשה עבורה.

ובוקר אחד רצית לקום ולחזור לבסיס ולא היית מסוגלת.

"לפני שנה, ביולי, הייתי בחופשה עם הוריי שבאו לישראל לבקר אותי. רציתי לקום ולחזור לבסיס ולא יכולתי ללכת. חשבתי שזו רק עייפות או משהו ויראלי, אבל אמא שלי שכנעה אותי ללכת לרופא.

"היו לי כמה ביקורים אצל הרופא מבלי שידעו מה יש לי, ואז נשלחתי לבדיקות במיון שם גילו את מחלת השרירים הגנטית והכרונית בה חליתי. טופלתי על ידי הצבא בזמן שישבתי על כיסא גלגלים, אז שוחררתי זמנית משירות. נסעתי למשפחה בסן פרנסיסקו וגם שם המשכתי בטיפולים.

"בינואר האחרון חזרתי לישראל, והחלטתי להתנדב. היה מאבק לא פשוט, אבל בסוף הצבא אפשר לי להתגייס והפעם לאגד ארטילרי. מאז אני פה, מאוד אוהבת את המקום ואת החיילים שלחלקם יש בעיות אישיות מורכבות. כולם עוזרים לי כשצריך לסחוב משהו כבד.

"אני מתפקדת רגיל עם קצת יותר מנוחה. אם אני מטפלת בגוף שלי כמו שצריך לא אמורה להיות שום בעיה. היום אני ממליצה למי שמסוגלת ויכולה לשרת במקצוע הזה ללכת בכל הכוח. יש המון סיפוק בשירות תנאי השירות".

ואז את חוזרת מהבסיס לקיבוץ המצוי תחת איומי רקטות ופצצות מרגמה.

"זה באמת נעשה לא נעים בתקופה האחרונה. קודם היה שקט יחסית וגם הנוף היה מקסים. טוב לי עם החבר'ה מהגרעין, עם המשפחה המאמצת ואני מרוצה".

לאחר השחרור חולמת ליאור ישראלי לעשות מה שעושים מרבית המשוחררים מהצבא: עבודה מועדפת, טיול ארוך, לימודים ומשפחה. לאמריקה היא לא מתכוונת לחזור פרט לביקורים.