קרן מונדר שחזרה מהשבי נפרדת מאביה אברהם מונדר ואחיה רועי שנרצחו על ידי החמאס
22.08.24 / 19:07
קרן מונדר נפרדת מאחיה רועי מונדר שנרצח בקיבוץ ניר עוז, ומאביה אברהם מונדר שנחטף ונרצח בשבי החמאס:
אבאלה אהוב שלי, לא כך רציתי להפרד מאבא שכמוך, אבל בתוך מפולת הסלעים שהיינו בה, לצערי ניתן למצוא נחמה שאתה מגיע למנוחה אחרונה באדמת הלס האהובה של ניר עוז. מודה לכוחות הביטחון המיוחדים ולחיילי צה"ל שהשיבו אותך חזרה אלינו.
היו ימים שחששתי שנאבד אותך במנהרות לתמיד. למרות שבעיקר ייחלתי שנחזור להתחבק, שנוכל לעטוף אותך בזקנתך. כאשר הסתתרנו בממ"ד החשוך בדממה מוחלטת בפחד מוות, מבלי שבעצם יש דרך להתחבא באמת. ובחוץ ניתן לשמוע את המחבלים ברחבי הקיבוץ צועקים בערבית, יורים ואז גם בתוך הבית משחיתים, שוברים כל דבר, והקולות והאימה מתקרבים אלינו, והידיעה שהם כבר נכנסים ויורים בנו משתלטת על התודעה.
ואז אתה אבא, שעד לרגע זה התכנסת בתוך עצמך בדממה בכורסת הטלויזיה האהובה, קמת בשקט ולא קפאת על מקומך, להחזיק את ידית דלת הממ"ד.
האבא המסור שלי שביום יום מתהלך לו עם מקל ואינו יציב דיו, נעמד להחזיק את ידית הדלת במטרה להגן עלינו. זמן קצר אח"כ הצליחו לפתוח את הדלת. אני קופצת ומבקשת "בזהירות על אבא", והמחבלים נכנסו לממ"ד בסערה, חלקם חמושים, מחפשים נשק, צועקים, ותוך כדי כך מפילים אותך על הברכיים. מחוץ לממ"ד נשענת על הכיסא של המכתבה והמשכת בשתיקתך. רגע נורא ומבעית זה כשהם מסמנים לנו לצאת איתם. למחבלים אני אומרת ומראה "אוהד בני, והוא איתי".
היה לי ברור שכל כולי מגויסת לשמור על חיי בני יחידי. זו הפעם הראשונה שהשארתי אותך מאחור בידיעה שגם הגרוע מכל יכול לקרות לך. להשאיר כך את האדם שהכי דאג לי בילדותי ובבגרותי, ושאני הכי דאגתי לו לאורך כל חייו, אבי הקשיש שזקוק לעזרתי.
זה קשה מנשוא! כל השהות בשבי רחפה דאגה ענקית לשלומך, האם שרפו את הבית עליך? האם הכו אותך? האם היה שם מישהו שנתן לך יד? האם בכלל חסו עליך? כל ערב התפללתי שאתה רק פצוע. חשבתי שאולי אתה ממתין לנו בבית חולים לבד. לא אוכל ולא ישן מרב דאגה לנו. וכמה היתה גדולה הפתעתנו שנודע לנו ביום שחרורנו שגם אתה נחטפת. באותו רגע גם שמחתי שאתה חי, ובאותה מידה דאגתי שאתה בגילך במצב בריאותך נמצא שם, בתת תנאים מהם חזרנו. הרגשנו עטופים, התרגשנו והודינו על שחזרנו וחשבנו שעוד פעימה, שתיים, שלוש, שש, וגם אתה תחזור אלינו. כמה היינו תמימים לחשוב שיש מי שדואג לנו, שיש מי שמגן עלינו.
שיש מי שמחוייב לביטחוננו, בדיוק כמו אותה אשליה שהתנפצה לנו בפנים ביום שבת בעוטף. יפה הבלורית והתואר זה אבא שלי, שצמח לתוך השירים "הרעות" ו"לו יהי". אבא שלי היה הילד הכי ביישן שיש, כזה שלא מבקש לעצמו דבר. ילד טוב גבעתיים בין שני אחים. הוא הכיר את אמא בגרעין צבר כשהצטרפו להקמת הקיבוץ, ויחד כמעט 60 שנה יד ביד פסעתם בשבילי הקיבוץ. שונים ומאזנים אחד את השני.
טיפחתם בשיתוף פעולה את ביתכם, נהנים ממה שהיה לקיבוץ להציע לכם כצעירים וכמבוגרים, את תחושת הביחד והשייכות, את המרחבים והדשאים, את ערכי העבודה והערבות ההדדית, את המסורת והעשייה המשותפת. את הממשקים המשותפים לחברים ואת הבית הפרטי שלכם, הצנוע, היפה והנח.
בשנים האחרונות קיבלתם את השינויים בקיבוץ בהבנה ובלי מרירות. אני ורוי היינו רק שני אחים, אבל אבא ואמא אירחו וליוו ברוחב לב בפתיחות ואהבה עשרות צעירים מהארץ ומחו"ל, בית ראשון במולדת, ילדים מאומצים, בני ובנות גרעין, משפחות נקלטות ומתנדבים. כולם התאהבו בך, בטוב הלב, בחברמניות. היית אבא צנוע וישר דרך, פדנט ומסודר, לא משאיר שום משימה למחר, חרוץ, מרובע ודייקן להחריד, והכי דאגן שיש, מורשת שעברה בירושה מסבתא אמונה והגיעה עד אלי.
אבא שיש לו סולם, שמגיע כמעט עד שמיים, אבא שיודע המון, אנגלית, צרפתית, ואפילו חשבון. אבא ששיחק איתי בכדור ובג'ולים, והביא לי אלבום וגם יופי של בולים. אבא שרק בגללי הוא האבא שלי כי הבטיח הוא לי שהוא רק שלי. בהתמדה לאורך כל חיי היית כותב לי את הברכות הכי אוהבות בכל חג ובכל יום הולדת, בכתב יד יפהפה ומוקפד. מנסח עבורי את המילים הכי מרגשות. שפורט על מיתרי ליבי, שבכל פעם מחדש מושיט לי את ליבו ואהבתו, שאדע שהוא לצידי תמיד ובכל מצב.
היית דוד מקסים למשפחה המורחבת, אבל בעיקר אבא אוהב ודואג שלי ושל רויו. עם החיבוק הכי חם, עם הרגישות הכי גדולה, ועם יכולת הקשבה נדירה וקבלה. אהבה שאינה תלויה בדבר. תמיד אמרת שכל מה ששלך מקבלים לטוב ולרע. אוהדי הפך אותך לסבא הכי מאושר, וזכה למנות עצומות של אהבה ממך. היית נהנה רק מלהסתכל עליו ישן, ונהנה מכל משפט חכם או מצחיק שיוצא לו מהפה, מתגאה בו ומשוויץ בו. תכונה שאף פעם לא הייתה חלק מאישיותך.
אבאלה, אני בוחרת לזכור ולהזכיר לעצמי לא רק את המגבלות הגופניות שהיו לך והעיבו על איכות חייך, ולא רק את הסוף הנורא מכל שחווינו כולנו כמשפחה ושינה את מציאות חיינו בבת אחת. אני נוצרת בליבי את כל הרגעים שלנו יחד: צופה בך משחק בכדורגל ומתמוגגת מכל בעיטת שפיץ או נגיחה לשער, נמצאת איתך בחזרות של המקהלה ושומעת את קולך היפה בין כל הקולות.
נהנתי להקשיב לך מקריא לנו סיפורים וכתבות, מתרגשת שאתה עולה לבמה, מקריא בקול בטוח בעברית תקנית ויפה או בשירה נעימה. שוברת איתך שיאים חדשים במטקות, גאה לבקר אותך כל פעם שתפסת קו במילואים בכרם שלום. פותרת איתך חידות בעיתונים ולפעמים אף מקבלים בגינם פרסים צנועים. עוזרת לך להפריד את הבולים מהמעטפה ורואה ומתרגשת שאתה מקבל מכתבים ומחליף בולים עם אנשים ממדינות אחרות.
אני מתגעגעת לשמוע מפיך התחכמויות עם מטבעות לשון ייחודיות המלוות בקריצה וחיוך אופיינים, שחלקם לעד ילוו אותי. למשל, משפט הסיום לאחר הקראת כל סיפור בקבוצת "אילנות" כאשר כולנו ישובים בחדר בבית הילדים, מקשיבים לך, ואז עם תם הסיפור אתה סוגר את הספר בחוזקה ומכריז "תם ונשלם שבח לאל בורא האדם, איש איש למיטתו הוא הוא" ואז כל אחד מאיתנו הולך למיטתו. אתה אבא, לעולם לא היית מתבייש לומר "אני לא יודע", ומיד אח"כ מזדרז והולך למדף הספרים, מחוייב להביא מילון או אטלס כדי לחפש לנו תשובה.
תמיד לוקח אחריות על הטעויות שלך, כי היית השופט הכי מחמיר של עצמך. הלוואי שהיינו מתברכים במנהיגים בעלי מצפן מוסרי כמו שהיה לך. רויו ואבא אני מתגעגעת. ליושרה שלכם, לטוב לבכם, לצניעות, לאהבתכם, למילים הטובות שקיבלתי מכם ולנתינה האין סופית שזכיתי לקבל. על אהבתינו המשותפת לספורט,על כל החוויות המשותפות. על שליוויתם אותי בכל שבילי חיי, בעבודות, בתחביבים, עם חבריי במשפחה שבניתי עם אבי ואוהד.
שניכם אנשים ערכיים ומוסריים, והייתם כועסים על המצב. וכואבים. אני נשארתי פה להתבייש. שאף חייל או קצין לא בא לעזרתך, רויו, באותה שבת איומה, והופקרת למות אל מול ביתך הבוער. ואתה אבאלה, שכבר התגברת על הפציעה בזמן החטיפה, ננטשת שוב ושוב על ידי ראש הממשלה ושריו במנהרות החמאס.
מעל קברכם אבא ורויו אהובים שלי, אני מבקשת סליחה. שלא היינו אתכם ברגעים הכי קשים, מסוייטים ועלובים, ושסיימתם את חייכם באכזריות ותופת מבלי שיכולנו להיות לצידכם, לתמוך ולסעוד. אותך אחי, ניתן היה להציל אם קצינים זחוחים היו מקשיבים להתראות ונערכים בזמן וכראוי עם הכוחות המתאימים לאורך כל העוטף. ואותך אבי, ניתן היה להחזיר חי ולגאול אותך מיסורי הגוף והנפש, ומהתנאים הבלתי אנושיים בהם הוחזקת בשבי, אם רק ראש הממשלה והשרים היו נוהגים ביושרה מדינית, וחמלה ולא מקריבים אותך ושכמותך. אלמלא חיפשו תמונת ניצחון של מראית עין. ומממשלת ישראל, אני דורשת לעשות עוד היום את החשוב מכל והדחוף מכל, למען כל האנשים שהופקרו ומופקרים כל יום, כל שעה נוספת! אמנם לא ניתן לשמוע אותם צועקים לנו, אבל חלקם עדין בחיים. כל עוד אתם בתפקידכם, האחריות עליכם וחובתכם להחזיר את כולם עכשיו!
