עצרת זיכרון בקיבוץ בארי: שנה לטבח הנורא בו נרצחו 102 מחברי הקיבוץ ו-30 נחטפו לעזה

בין חברי בארי נמצאים עדיין בידי החמאס עשרה אנשים - הורים, אחים, חברים, אהובים, שכבר שנה לא ראו אור שמש, לא זכו לחבק את אהוביהם ולהתאבל יחד על מתיהם, חלקם לא זכו עדיין להקבר באדמתם, בביתם שאהבו. בין שכונות הקיבוץ החרבות אשר נשארו עדות נוראה ואילמת לזוועות בלתי ניתנות להכלה, עמדו הדוברים וזעקו:

-

יובל הרן, ששבעה מבני משפחתו נחטפו ואשר גיסו, טל שהם, עדיין מוחזק בשבי החמאס, אמר: "במשך 50 יום אני ואחותי שקד לא ידענו אם עוד יש לנו משפחה. ואז קרה הנס של העסקה הראשונה: שוחררו אמא שלי ועדי, ביחד עם הילדים. אבל מאז העסקה ההיא עברו יותר משלוש מאות ועשרה ימים ארוכים. יותר משנה שגיסי טל עדיין חטוף בעזה, ואיתו עוד מאה חטופים.

-

שנה שלמה של גיהנום, של חוסר וודאות. אני עומד פה ליד המקום שבו איבדתי את אבא ואני בוחר לזכור איך הוא חי את חייו, לא איך הוא סיים אותם. את ההשראה ממנו אני נוצר בליבי ואני לוקח כוחות מדרכו שמלווה אותנו גם עכשיו - קודם כל להתמקד בחיים, להתמקד במה שאנחנו יכולים לשנות, להציל את טל ואת כל החטופים ולהביא אותם הביתה.

-

לראות את טל מחבק את ילדיו ומשפחתו... אנחנו פה היום כל כך קרובים אליהם כדי להראות להם ולכל העולם שאנו לא שוכחים אותם, לשלוח להם כוחות, ולהגיד להם בקול גדול - אתם לא לבד."

-

מרב סבירסקי, שאחיה, איתי, נחטף מבית אימו ונרצח לאחר 99 ימי גיהנום בשבי החמאס, אמרה: "איך אפשר לחיות במקום בו מופקרים אזרחים למותם? המאבק להצלת והחזרת החטופים הפך להיות מאבק על המקום הזה.

-

על מה שהוא היה. על הערכים עליהם גדלנו, עליהם התבססו כל תפיסות עולמנו, וגם תפיסת הביטחון. ערכים שנשחקו, הלכו ונעלמו, וגרוע מכך - הוחלפו במילים ריקות כמו 'אחדות', ניצחון מוחלט, ו'גאווה לאומית'.

איך יכול להיות ביטחון אם אין ערבות הדדית? איך יכול להיות ביטחון אם אין משמעות לערך חיי אדם? במהלך השנה האחרונה עוד ועוד קווים אדומים נחצו... שוב ושוב תלינו תקוותינו בשומרי הסף השונים, ושוב ושוב התבדינו בחוסר יכולתם להשפיע על המציאות.

-

בסופו של יום אנחנו מתבקשים להביט במראה ולשאול את עצמנו 'מי אנחנו?', והאם אנחנו מוכנים להסכים לכך שאנשינו מופקרים עדיין בעזה, או שאנחנו פועלים בכל יכולתנו להחזרתם?"

אלה בן עמי, שהוריה רז ואוהד בן עמי נחטפו, אמה שוחררה במסגרת העסקה להחזרת החטופים ואביה עדיין בשבי, זעקה:

"אני פותחת את העיניים ורק רואה אותנו עומדים בין שכונת הזיתים לשכונת הכרם, קרוב קרוב למקום בו נפרצה הגדר. בשכונות בהן מחבלים התבצרו על הגגות. בשבילים שהתמלאו דם, רוע, הרס וזדון. כבר שנה שהשכונות שוממות וספוגות בדם יקירנו.

-

הבתים שרופים וזועקים את זעקתם. אני רואה את המבט של אבא שלי ברגע שחטפו אותו, את המבט החזק, החודר, המבט שמבטיח שהוא ישרוד. במהלך השנה אני חוזרת המון פעמים לתמונה הזאת שראיתי בטלגרם רגע לפני שהתקשרתי לחדשות בקול זעקה.

המבט הזה לא עוזב אותי, וככל שאני שאני מסתכלת עליו יותר אני מזהה את אבא שלי, האבא המגונן. אני מנסה לספר לעצמי שהוא ידע שמצלמים אותו ולכן הוא נראה כל כך בטוח בעצמו, כדי להעביר לנו מסר שהוא חזק. אבל אחרי שנה של התעללות במנהרות החמאס, אחרי שנה של רעב שיכול לשגע, של לחות וחום שיכולים לגרום לחנק, אחרי שנה של צמא, כשהגרון כבר צורב - האם הוא עדיין חזק שם? אחרי שנה אני עומדת כאן

באותו מקום שהכל קרה, קצת ליד הפתח בגדר שממנו אבא הובל החוצה על ידי שוביו, קצת ליד הבית שהיה פעם שלנו שבו הוא נורה ביד - אני עומדת כאן ואני דורשת מממשלת ישראל ומכל העולם - אחרי שנה הגיע הזמן להחזיר את אבא שלי הביתה , הגיע הזמן שאני אוכל לחבק אותו שוב ולהתחיל להשתקם איתו ביחד. כל החטופים צריכים לשוב למשפחות שלהם, כי אנחנו לא יכולים יותר לחיות בתוך הסיוט המתמשך הזה."

נירה שרעבי, שבעלה, יוסי, נחטף ונרצח בשבי, וגיסה, אלי, עדיין מוחזק בידי החמאס, אמרה: "מחזקת אותי הידיעה שאתם אהבתם כל כך את יוסי ומחכים להיפרד ממנו בצורה הראויה לאדם המופלא שהוא היה.

מחזקת אותי העובדה שאתם אוהבים כל כך את אלי ומחכים לו איתנו, לעטוף אותו ולעזור לו להתחזק ולשוב לאור יום ולאור הקהילה. מחזקת אותי העובדה שכל אחד ואחת מאיתנו הוא שורד ושורדת. יש בנו את הכוחות להמשיך ולהילחם,

עד שנקבל את כולם אלינו שחזרה. מה שקרה כאן בשבעה באוקטובר לא היה אמור לקרות לעולם, בשום מקום על פני האדמה. העובדה שיוסי ואלי נלקחו לשבי בעזה לא מתקבלת על הדעת.

העובדה שאיבדתי את יוסי שלי בשבי - לא מתקבלת על הדעת. ואחרי שכל מה שלא מתקבל על הדעת קרה - אנחנו לא נפסיק לדרוש את הדבר היחיד המתקבל על הדעת - שיחזירו את כולם בעסקה, עכשיו!!!"