נתי וטלי כהן הצליחו לברוח מהבית בקיבוץ: "ראינו רכבים חרוכים וגופות שוכבות לצידם"
13.10.23 / 08:32
את החוויה המטלטלת שעברו הזוג נתי (34) וטלי (31) כהן, הורים לאלה (3.5) ותמר (10 חודשים) הם לא ישכחו לעולם. ביום השחור, בזמן מתקפת טרור על יישובי הדרום בבוקר שבת, כשהם נהנים מהפסטורליות בקיבוץ מפלסים שאליו עברו לפני חודש וחצי מבאר שבע - הפכה השלווה למציאות אימתנית כשהסתתרו בממ"ד וחששו לחייהם, בזמן שמחבלים מסתובבים להם ליד הבית.
נתי הוא מעצב גרפי וטלי ביולוגית, הורים לשני ילדים, שהחליטו לשנות מסלול ולעבור לבית באווירה שקטה בקיבוץ מפלסים לפני חודש וחצי, רק מהסיבה שהם התאהבו באורח החיים הנינוח והפסטורלי של הקיבוץ עד כה. "בשבת בשעה 6:30 התעוררנו לקול ירי פגזים ואזעקת "צבע אדום" משתפים השניים. "תרחיש צבע אדום זה מצב שמוכר לנו מהעבר, אבל הפעם היה דבר שונה. נשמעו קולות פגזים, שריקות יירוטים של כיפת ברזל, ובנוסף נשמעו קולות ירי מקלעים".
ספרו לי על הרגעים הראשונים
"בהתחלה קיבלנו הודעות רבות מחברים ובני משפחה במקומות אחרים בארץ ובעולם. לקראת השעה 8:30 בבוקר נותקה התקשורת לחלוטין בכל הקשור לטלפונים ואינטרנט. כשהילדות התעוררו נאלצנו להחביא את החרדה שלנו על מנת שהן לא ידעו מה חומרת המצב".
מה עבר לכם במחשבות כששהיתם בממ"ד?
"בזמן השהות שלנו בממ"ד, קולות הירי מחוץ לדירה הלכו והתקרבו עד שממש יכולנו לשמוע את שריקות הכדורים מחוץ לדירה. המשפחה של טלי גרה בקיבוץ, אך לא הייתה איתם תקשורת. נאלצנו לצאת במהרה מהממ"ד לשירותים או למטבח כדי להביא אוכל לתוך הממ"ד - סיטואציה מפחידה שלא דמיינו שניקלע אליה לעולם".
הזמן עוצר מלכת כשיש חוסר ודאות
"לאחר מספר שעות האוויר בממ"ד כבר היה מחניק, ולהעסיק את הבנות בתוך חדר סגור כבר היה אתגר של ממש. במקביל לפחד ולחוסר הודאות, נאלצנו לגלות יצירתיות מיוחדת. ברגע מסוים תמר נרדמה, נתי שכב עם אלה על הרצפה והקריא לה ספר ובחוץ נשמעו קולות ירי קרובים מאוד. טלי הרגישה שהגוף שלה ממש מתקשה לתפקד, הידיים כאבו, תחושת חנק, בחילה וחוסר אונים בסיטואציה המשוגעת. התחלנו לחשוב מה עוד יבוא עלינו ואיך נשמור על עצמינו".
ספר לנו על רגע ההקלה
"למזלנו, אחיה הקטן של טלי שנמצא בקורס קצינים, היה בסוף השבוע בבית הוריה שגם הם חיים בקיבוץ. הוא עלה על מדים ונשק, חבר לצוות החירום היישובי והגיע לבדוק מה איתנו. הוא עדכן שגברים מהקיבוץ נתקלו במחבלים לא רחוק מהבית שלנו וכיתת הכוננות של הקיבוץ השתלטה על האירוע בגבורה".
בני הזוג מספרים שמעבר למחדל של ניתוק התקשורת, לא היה אף גורם בטחוני שהיה מעורב בכל מה שהתרחש בקיבוץ, והחיים שלהם היו תלויים בכיתת הכוננות של הקיבוץ. "במהלך כל היום השמיים היו כתומים" משתפים על מה שעברו. "היה כמו מעין 'שלג' של אבק שריפה שכיסה את כל פני הקיבוץ. באיזה שלב אבא של טלי הגיע אלינו, כי רק בשכונה שלנו היה חשמל. בשכונות אחרות אנשים היו מנותקים מחשמל ולכן גם לא היה אינטרנט, מזגן, טלוויזיה או אפילו בר מים. אמא של טלי הייתה במהלך כל היום בחמ"ל הקיבוצי, דאגה לשלום התושבים".
מה קרה ברגע הנכון?
"ברגע מסוים, למרות ההנחיות לא לצאת מהבתים, החלטנו לעזוב. במהלך כל היום ארזנו לאט לאט, בעיקר בגדים, צעצועים וספרי ילדים כשאנחנו לא יודעים לכמה זמן עוזבים. האם לארוז בגדים ארוכים, לארוז בגדי עבודה, לארוז בגדי ים?"
איך מצליחים לחשוב באמת בסיטואציה כזו?
"הצלחנו ליצור קשר עם אמא של טלי בחמ"ל וביקשנו שתבוא ללוות אותנו לרכב, כי אי אפשר להסתובב בקיבוץ בלי נשק חם להגנה עצמית. הכנסנו את שני החתולים שלנו לכלוב, כל אחד החזיק ילדה ויאללה רצים לרכב. לא חוגרים חגורות. כשהתקרבנו לכניסה לקיבוץ עצר אותנו שומר, אמר לנו "תורידו ראשים וסעו מהר".
מפחיד
"כבר בשער הקיבוץ ראינו רכבים חרוכים וגופות שוכבות לצידם. שלושה ק"מ עד לצוות שער הנגב נסענו במהירות הגבוהה ביותר האפשרית תוך "זיגזוג" בין גופות חשופות, רכבים עזובים באמצע הכביש, שטח בוער, טנק נטוש, חיילי צה"ל מבולבלים שעלולים לטעות בזיהוי שלנו כאויב ורמזורים אדומים שכמובן התעלמנו מהם - פשוט ברחנו! הרגשנו שאנחנו בסרט. לא יכול להיות שזאת המציאות".
תודה לאל שהגעתם ליעד בשלום
"כמה דקות לאחר שעזבנו קיבלנו דיווח שמשפחה שניסתה לעזוב אחרינו נחסמה על ידי צה"ל ונאלצה לחזור לקיבוץ. כשהגענו סוף סוף לישוב מיתר והתחלנו להתעדכן בממדי האסון והבנו כמה אנחנו ברי מזל שהצלחנו להגיע לחוף מבטחים בשלום ובזמן".
מתי לדעתכם תחזרו לקיבוץ?
"אנחנו לא יודעים מתי נחזור לקיבוץ ואנחנו חרדים מאוד לאן עוד נגיע".
