ניצולה מהנובה מספרת על החיים בצל הטראומה: "נלחמת בעצמי במהלך היום"
19.01.24 / 15:03
אוריאן שטייף, סטודנטית באוניברסיטת בן גוריון שניצלה מהטבח בפסטיבל ה'נובה' מספרת על החיים בצל הטראומה הגדולה: "אני נלחמת בעצמי במהלך היום גם אם כלפי חוץ נראה שהכול בסדר"
פסטיבל הנובה היה אמור להיות מאורע משמח אך ייזכר לדיראון עולם כאחד מן האירועים הטראגיים ביותר בתולדות המדינה. כזכור במהלך פשיטה של אנשי החמאס על מתחם הפסטיבל, רבים מהחוגגים נרצחו, אחרים נחטפו, בעוד אלה שניצלו נותרו מצולקים נפשית. אוריאן שטייף, סטודנטית לסיעוד באוניברסיטת בן גוריון שניצלה מהטבח במסיבת הנובה מספרת על החיים בצל הטראומה.
כזכור, בסביבות השעה 06:30 בשבעה באוקטובר, בעוד משתתפי הפסטיבל רוקדים לצלילי המוזיקה, החלה התקפת טילים ופצמ"רים. זמן קצר לאחר מכן, עשרות מחבלי נוח'בה הגיעו למתחם המסיבה באמצעות טנדרים ומצנחי רחיפה והחלו לטבוח בחוגגים שהחלו לנוס על חייהם.
במהלך הטבח, חלק מן החוגגים נורו בעודם מנסים לנוס מהמקום באמצעות רכביהם, חלק אחר נשרפו חיים, אחרים הסתתרו מתחת לגופות, בעוד אחרים התחבאו מכוחות הנוח'בה וחזו ברצח של חבריהם כשהם חסרי אונים. היו גם כאלה שהסתתרו במיגוניות וחזו כיצד כוחות הנוח'בה רוצחים את חבריהם. בכל אותו זמן בנות רבות נאנסו. הטבח נמשך עד סמוך לשעה 12:00 בצהריים.
תוצאות הטבח שביצע החמאס היו טראגיות במיוחד: 364 משתתפים נרצחו, 40 משתתפים נחטפו לעזה (חלקם שוחרר וחלקם נעדר), בעוד רבים נפצעו פיזית ו/או נפשית. אוריאן שטייף שניצלה מהטבח במסיבה מספרת על החיים בצל הטראומה.
"לפעמים אני רוצה שתדעו איך אני נלחמת בעצמי במהלך היום, בכל יום, גם אם מבחוץ נראה שהכל בסדר. לפעמים אני רוצה שתדעו על הלילות בלי שינה, על זה שאני מתעוררת באמצע הלילה עם דופק גבוה, רועדת, כולי ונוטפת זיעה. שתדעו מה זה לעצום עיניים ולדמיין גופות בתנוחות שונות או אנשים שאני מכירה וכבר אינם. לפעמים אני רוצה שתדעו שזאת לא רק אני אלא גם אחרים, חברים שהכרתי במסע שלי וכולנו בטראומה ברמות מסוימות מאז השבת השחורה" מספרת אוריאן.
"השבת השחורה' זה לא עוד סלוגן בעבורי, כי כשאת מועפת במהירות בין חיים למוות, את עושה הכל, אבל הכל בכדי לא לקרוס, בכדי לא לאבד את השפיות בתוך כל המחשבות הנוראיות, והאמת שהכי קל ללכת שם לאיבוד, גם פיזית וגם נפשית".
"לפעמים אני רוצה שתדעו כמה כאב ושכול שורר בליבי בכל פעם שיש 'הותר לפרסום' או עוד סרטון מזעזע מהשבי, כשאני יודעת שהייתי שנייה מהמקום הזה בעצמי. לפעמים אני רוצה שתדעו שאי אפשר להכחיש כאב, מראות, קולות, ריחות ובעיקר פחד כל כך טהור על החיים שלך בכל צעד שאת עושה ומה זה לא לזוז במשך 8 וחצי שעות".
"לפעמים אני רוצה שתדעו ש'וואי, רזית' זו לא תמיד מחמאה, כי איך אסביר ששבועות לא הייתי מסוגלת לאכול דבר בזמן שריח גופות שרופות נשאר באפי. אז אני מחייכת ואומרת 'תודה' ".
"לפעמים אני רוצה שתדעו שכל יציאה מהבית מלווה בלא פחות מליטר מים, מכנסיים ארוכים, נעליים סגורות וז׳קט ספייר, כי מי יודע מה יפגוש אותך בדרך ושלרגע לא יחסרו הנוזלים בגוף, כמו אז כשהתייבשת בשמש הקופחת בלי תזוזה. לפעמים אני רוצה שתדעו שכל רעש 'רגיל' שיש ברחוב כמו משאית זבל, צפירה, דפיקה עוצמתית, דיבורים באמצע הלילה ואפילו כשאור שמש בחוץ - יכולים להפחיד עד כדי דפיקות לב שמורגשות ברקות. לפעמים דווקא השתיקה והשקט הוא כל כך רועם".
"לפעמים אני רוצה שתדעו שבכל הזדמנות שאנחנו חיים צריך להודות על מה שיש, פשוטו כמשמעו, ולא להתעסק בפרשה שהייתה אתמול או איזה מעצבן ההוא שעקף אותי ברמזור. עדיף לנסות ולחשוב: אולי מחכה לו תינוק בבית?, כי שום דבר לא מובן מאליו. לפעמים אני רוצה שתדעו שלכאב שלי, שלנו, אין מחיר, וכך גם לא לאובדן ולא לחיים".
"לפעמים אני רוצה שתדעו שהמלחמה הזאת לוקחת ממני המון אנרגיות והלוואי ויכולתי לתת מעצמי יותר, אבל אני מוצאת את עצמי כל כך עייפה, כי גם אחרי אינספור טיפולי הנפש אני עדיין פצועה ועדיין זוכרת".
"לפעמים אני רוצה שתדעו שבכל בוקר מחדש נעשית הבחירה: האם לקום ולחיות או להישאר במיטה? וזה ממש שבריר של שנייה בו אני חוזרת לאחור והלב שלי מדמם, מדמם מכאב!. וכשאני בוחרת לקום יחד עם הכאב, יחד עם הלב המדמם, אני ממשיכה להילחם בכל דבר קטן שמחזיר אותי לאחור. אני ממשיכה לזכור שיש לי תפקיד בעולם שאני עדיין צריכה למלא ושאני עדיין צריכה לחיות- אז אני כבר לא שורדת או ניצולה, אני לוחמת".
