משפחתו של עמרי מירן תושב נחל עוז שנחטף לעזה התבשרה כי הוא בחיים

משה סיפר שמלבד העובדה שעומרי חי, אחותו לא קיבלה מידע נוסף מאותו גורם רשמי. "אני בספק שלישראל יש מידע נוסף, אבל זה משמעותי כי הבנו בימים האחרונים שחמאס לא מתכוון לאפשר לבקר את החטופים המידע הזה יאפשר לכל מי שמקדיש את חייו להשבת החטופים להמשיך להילחם".

אמר משה למראיינת "אני לא פוליטיקאי או איש צבא מה שחשוב לי זה שמי שנבחר לתפקיד יעשה הכול כדי שזה יקרה, בין אם זה בהפעלת לחץ על הגורמים הרלוונטיים, בהם בעלות בריתנו, מדינות משפיעות אחרות כמו קטר או ארגוני טרור כמו חמאס, ובין אם בהארכת ההפוגה או הפעלת לחץ צבאי נוסף כמו שהיה בשבועות האחרונים. יש להם את הסמכות ואת האמון שלנו לעשות את זה, ובהמשך הדרך נשפוט אם פעלו נכון". 

עמרי מירן, בן 46, שנולד ביסוד המעלה,עמרי הגיע לנחל עוז חודשיים לפני מבצע צוק איתן, התאהב באזור ונשאר. עומרי  מטפל בשיאצו, וגם אחראי על הנוי של הקיבוץ. הוא מטפל בעצים ובאנשים ומאוד אהוב בקרב סביבתו.

אשתו לישי ואם בנותיו מספרת על השבת השחורה שבו הוא נחטף :

אשתו לישי מספרת שבשבת בבוקר המשפחה התעוררה למטחי הרקטות מעזה. "עלמא ישנה איתנו בחדר השינה, ורוני היתה בחדר השינה שלה, שהוא הממ"ד. הנוהל שלנו הוא שאם רואים שהמטח רציני, אורזים מזוודה ונוסעים צפונה, ואם זה רק טפטופים, אז מחכים. היו מטחים כבדים והבנו יחסית מהר שיהיה מבצע ושאנחנו צריכים לארוז מזוודה. בסביבות שבע היתה הפסקה קטנה, ואני יצאתי מהממ"ד להכין לעלמא לאכול ולהביא לרוני מים ובמבה, כי ראינו שזה מתמשך. ואז בווטסאפ הקהילתי התחילו להגיע הודעות כמו 'יש מחבלים', 'הצילו, שמישהו יבוא לעזור לי, הם אצלי בבית'. "בהתחלה, עמרי ואני עם הציניות הנחמדה שלנו אמרנו, כולם חיים בסרט.

בטח התבלבלו מהמטחים וחושבים שקורה עוד משהו. ואז התחלנו לשמוע יריות והבנו שזה אמיתי. עמרי הלך לקחת שני סכינים מהמטבח. היינו מאוד תמימים לחשוב שזה יעזור. נתנו לרוני לראות מהטלפון שלי גורגורים, כדי שהיא תירדם. והיריות התקרבו, הבנו שזה רציני. ישבנו בשקט. ואז שמענו יריות מהבית שסמוך אלינו, וחשבנו שהשכנים כבר לא איתנו. בדיעבד מתברר שהיה שם קרב יריות".

לישי ועמרי ניסו לשמור על שקט, ובכל זאת המחבלים ניגשו לדלת הממ"ד ופקדו עליהם לפתוח אותה, ומיד אחר כך התחילו לדפוק עם קתות הנשק שלהם על הדלת. אחרי כמה דקות זיהו את קולו של הנער תומר ערבה בן ה–17 שביקש מהם לפתוח את הדלת. הם הבינו שהמחבלים מחזיקים בו. "הוא אמר, 'זה תומר הבן של דקלה, אני מבקש שתפתחו את הדלת, ואם תפתחו הכל יהיה בסדר'. הוא היה מאוד בטוח במילים שלו ומצד שני הרגשת את הרעידות בקול. בהחלטה של עשר שניות עמרי ואני הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו, פותחים את הדלת".

בזמן שהמחבלים דפקו בדלת, רוני המשיכה לישון במיטתה בממ"ד. כשהדלת נפתחה היא נשארה בממ"ד, בעוד הוריה ואחותה התינוקת מובלים למטבח. לישי מספרת שהתיישבה על הרצפה, ליד המקרר, במחשבה שאם יתחילו יריות, תנסה לפתוח את הדלת של המקרר ולתפוס מחסה מאחוריה.

"הם התחילו לצרוח עלינו בערבית. התחננתי שיתנו לי להביא את רוני, אבל הם לא הסכימו. היה ברור שלעמרי אסור לדבר. תומר, אני לא יודעת איך הוא העז לעשות את זה, אבל הוא ביקש מהם באנגלית שיתנו לו להביא את רוני, והם הסכימו. הוא הלך להביא אותה, וככה הילדה שלי התעוררה — בזרועות של מישהו שהיא לא באמת מכירה, וחמישה מחבלים סביבה. אחר כך הם הפכו את הבית בחיפוש אחרי נשק ולקחו לנו את הטלפונים הניידים".

בשלב מסוים אחד המחבלים כיוון את נשקו לעבר עמרי ודרש ממנו להראות לו איפה הוא מחביא את הנשק בבית. "עמרי אמר, אין לי נשק. כשהם השתכנעו בזה, הם אמרו לנו לקום ולקחו אותנו לבית של משפחת עידן, שנמצא באלכסון אלינו מצד ימין. הובילו אותנו לשם, אמרו לנו לשבת על הרצפה במטבח. אלה היו הרגעים האחרונים שראינו את תומר. ואז הם לקחו אותו איתם".

בהמשך התברר כי תומר נרצח, וכך גם אמו, דקלה, ובן זוגה נועם אליקים. בנותיו של נועם, דפנה ואלה, נחטפו לעזה ושוחררו בתחילת השבוע, אחרי 51 ימים בשבי.

בית משפחת עידן נקלעו לישי, עמרי והבנות לטרגדיה נוספת. החלונות היו מנופצים. על הרצפה מכוסת הזכוכיות ישבו האב, צחי, מכוסה כולו בדם. ליד צחי ישבו גם אשתו, גלי, וילדיהם יעל בת ה–12 ושחר בן ה–10. "את עמרי הושיבו עם רוני בידיים, ליד צחי. אני החזקתי את עלמא, והם סימנו לי לשבת ליד גלי ויעל. ואז יעל אמרה לי, מעיין מתה. רק אז הבנו שמעיין, הבת הבכורה של צחי וגלי, שהיתה בת 18, נרצחה, והגופה שלה עדיין בממ"ד. הדם שכיסה את צחי היה הדם שלה".

במשך כמה שעות שתי המשפחות ישבו במטבח בבית משפחת עידן, כאשר המחבלים ששומרים עליהם יוצאים ונכנסים. ברגע מסוים, הם הציבו בסלון פצצות ומשגרי RPG. לישי מספרת שאחד המחבלים במדי ברדלס וסרט ראש ירוק, שנראה כאילו הוא זה שמנהל את העניינים, אמר לבני הערובה שהוא מגדודי עז־אלדין ושהם אינם פוגעים באזרחים. "הוא אמר שהם מחפשים רק את החיילים, ודואגים לא לפגוע בנשים וילדים. ואנחנו כל הזמן הזה בפיג'מות, עמרי ואני בתחתוני בוקסר וגופייה, יושבים על זכוכיות. היו רגעים מאוד מוזרים, כמו למשל שהביאו לנו שמיכה וכריות ואמרו לנו להרדים את הילדים, כדי שיהיה שקט. ברגע הזה חשבתי שהם מנסים לסמם אותנו. אמרתי לעצמי, 'את לא נרדמת, את לא נרדמת'".

בצהריים הביאו המחבלים לבית עוד שתי חטופות מהקיבוץ — יהודית ונטלי רענן, אם ובתה תושבות ארה"ב שבאו לביקור מולדת, והיו החטופות הראשונות ששוחררו. "יהודית היתה מאוד נסערת. היא דיברה איתם באנגלית ואמרה שהיא אזרחית אמריקאית וביקשה שלא יפגעו בה". בסביבות אחת וחצי המחבלים התחילו להתקפל, אספו את הנשקים ואת ה־RPG ושמו אזיקונים על הידיים של צחי, עמרי, יהודית ונטלי.

"אמרתי לו, אני אוהבת אותך. אני שומרת על הבנות שלנו. אני מחכה לך. ורק אל תהיה לי גיבור. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. ואז הם יצאו. רוני היתה עד אז בשקט מופתי ומלחיץ, אבל ברגע שלקחו את עמרי, היא נשברה והתחילה לצרוח. היא קמה וניסתה ללכת אחריו, ואני הייתי צריכה להחזיק אותה בכוח, שלא תברח איתם. כל המחבלים יצאו מהבית והאחרון, המפקד של החוליה אמר לנו, Don't worry, they will be back על החטופים. רוני צרחה איזה 20 דקות, ונרדמה. כשהיא התעוררה, היא כבר לא היתה ילדה בת שנתיים, אלא ילדה שמבינה את הסיטואציה, שמבינה שהאחות התינוקת שלה צריכה את אמא עכשיו. היא ליטפה את עלמא וצחקה איתה, ואמרה לה, רוני שומרת עלייך". (מתוך ראיון של שני ליטמן לעיתון הארץ)