מלאך בטנדר: עוז דוידיאן תושב פטיש הציל יותר מ-120 צעירים וצעירות בפסטיבל הנובה
21.10.23 / 09:21
עוז דוידיאן (52) הוא אחד הגיבורים המקומיים שבזכות התושייה, הנכונות, החמלה, אהבת האדם, הערכים והפטריוטיות הטמועים בו - ראוי לתואר הנכסף: הגיבור. את התואר קיבל אחרי שביום שבת השחורה, הצליח עוז להציל 120 צעירים וצעירות, יש אומרים אף יותר, בפסטיבל הנובה שהותקף על ידי מאות מחבלים שבאו לרצוח. עוז, כשמו הוא, נסע 15 פעמים הלוך ושוב עם 20 ניצולים ופצועים כל פעם שכובים בטנדר הפרטי שלו לכיוון מושב פטיש, כדי להשיבם הביתה, כשלמולו גלויות זוועות האימה.
מאז שכולם שמעו על מעשה הגבורה של עוז דוידיאן ממושב פטיש, הוא לא מפסיק לקבל הודעות מרגשות ושיחות מרעידות נפש מההורים שמודים לו על הצלת חיי ילדיהם, מאזרחים וחברים שרק רצו להגיד תודה והערכה על היכולות הלא מובנות מאליו להצלת חיים, כשהוא עצמו היה חשוף לירי המחבלים.
מה ההורים אמרו לך?
"הורים התקשרו להגיד תודה שהבאתי להם את הילד במתנה, את לא מבינה כמה. הרבה אימהות הודו לי וזה ממש מרגש. אבל הגיבורה האמיתית מבחינתי זו אשתי, שהייתה מהבוקר עם הבנות בממ"ד ודאגה לי. רק בלילה הגעתי כדי לתת לה חיבוק ונשיקה שלא תדאג. הסברתי לה שהייתי חייב להמשיך להציל ילדים".
הכל ההתחיל באותה שבת ארורה, קרוב לשעה שש וחצי לפנות בוקר, כשהחלו להרעיד את הישוב אזעקות מוכרות המרתיעות על ירי פגזים. עוז, אשתו ושלוש בנותיו, נכנסו מיד לממ"ד בביתם במושב מסלול וחשבו לעצמם ששוב מתחיל סבב מוכר. באותה השנייה, עוז קיבל הודעה מאחותו בוואטסאפ הקבוצתי של המשפחה, שסיפרה לו שליד החוות סוסים שפעם הייתה בבעלותו וקרובה לפסטיבל נובה, יש הרבה פצועים ופצועות שצריך לעזור להם ובמהרה. "הם ידעו שאני מכיר טוב את כל האזור" מספר עוז בצניעותו "יצאתי מהממ"ד, לקחתי כמה בקבוקי מים ונסעתי מיד כדי לחבור לאחים והאחיות המתגוררים במושב פטיש הסמוך לפסטיבל. לא הבנתי בהתחלה על מה מדובר, אבל מיד התבהרה התמונה שמדובר באירוע חריג וקשה".
מה ראית?
"אני מגיע לאזור החווה ורואה מראות קשים עם הרבה מאות פצועים, גופות, אנשים שרופים, צעירים מתחבאים ולא מבין מה קורה כאן. ראיתי ניידת משטרה שבה היו שוטרים שכיוונו אותי לאזור המסיבה, ואני נסעתי לשם במהירות המום מהמתרחש, כי הכל נראה כמו גיהנום. את רואה שוטרים וחיילים הרוגים ומסביב גם שוטרים וחיילים גיבורים שבאים לעזור, ממש גיבורים, שיחד עם הפחד והמראות הקשים אין לעצור לרגע, כי חובתנו להציל נפשות".
על מה אתה חושב שאתה רואה כאלה מראות קשים?
"על כלום, רק על הצלה, כי את רואה מלא פצועים שזקוקים להצלה ומבינה שאם לא נציל אותם, תכף יגיעו מחבלים וירצחו אותם. התחלתי להעמיס 20 צעירים לרכב ונסעתי מהר לאמא שלי במושב פטיש שיכנסו אליה, חלק הורדתי אצל אחיות שלי, ומשם חזרתי לאותו מקום. מלא תושבים של המושב יצאו עם טנדרים וג'יפים לבוא לעזור, אפילו אוטובוס הבאנו והעמסנו כמו בהודו, חלק על מכסה מנוע, חלק בארגז, חלק מחזיקים במדרגה של הרכב - ככה נוסעים להצילם כל פעם ובכמויות".
איפה הם התחבאו?
"בקקטוסים, בשירותים, בשיחים, כולם מבוהלים עד מוות, חלקם מגואלים בדם, יחפים, שוכבים בוואדיות ובכל מקום. ישר הבאנו את כולם למשפחות".
במשך זמן ההצלה, המשיכו המחבלים לירות לכל עבר ולנסות להמשיך לפגוע בכל מי שיפגשו בדרכם. גם בעוז ניסו לפגוע כשרצו אליו עם נשק מכוון מטרה, אבל עוז החל לירות אליהם בחזרה מהאקדח הפרטי שלו ואף הצליח לפגוע בהם ולחסלם. כשאזלו הכדורים, הוא ניגש לאחת מגופות המחבלים ולקח את הרובה שלו להמשיך בירי הנגדי. "אני נוסע בכביש עמוס גופות ואני רואה לידם שני בחורים מכופפים, אז חשבתי בהתחלה שהם חובשים" משתף עוז. "ברגע שהם זיהו שאני יהודי, ישר החלו לירות עליי, ואני בלי לחשוב פעמיים, כשאני בערך שלושה מטרים מהם, פשוט נכנסתי חזק בהם עם הטנדר. אני אפילו לא יודע מה קרה להם.
על מה דיברת תוך כדי נסיעה עם הניצולים?
"אין הרבה על מה לדבר. כולם בהלם. התחלתי לחשוב על ההורים של הצעירים האלה שבטח משתגעים מדאגה, ואין לי כמעט סוללה, אז אמרתי להם קחו את הטלפון שלי וכל אחד רק עשר שניות יצלצל למשפחה להגיד שהוא בסדר. אחרי זה שאלתי אותם איפה יש עוד צעירים כדי שנחזור להציל אותם, הם סיפרו לי, ביקשו מהם לשלוח מיקומים, ובמקביל חברים צלצלו שאעזור להציל אותם או את הילדים שלהם, וככה נסעתי שוב ושוב כשעל הדרך גם תליתי דגל ישראל בטנדר. כשהגעתי לניצולים הם חששו לצאת, אבל שאלו אם אני הוא עוז, וברגע שאמרתי שכן הם רצו לעברי".
מאיפה התעוזה?
"שירתי בשטחים, הייתי עד לפיגועים איומים, אבל כזה דבר מזעזע לא ראיתי בחיי ואמן ולא אראה יותר. זה יותר גרוע מהשואה ויותר מדאעש. העולם לא ראה כזה זוועות וכל העולם חייב לדעת. חשוב לי להתראיין, ואני לא אדם שמתראיין בדרך כלל, כדי שהעולם יידע מה עברנו פה. זו חלק מהמלחמה שלנו שננצח בה".
לא פחדת? גם אתה אבא לארבע בנות
"האמת שלא. אתה לא חושב על עצמך - רק רוצה לחלץ כמה יותר אנשים. לא חשבתי על כלום חוץ מזה. לא התקשרי הביתה למרות שדאגו, כי רציתי שתישאר לי סוללה כדי לשמור על מיקומים ולתת לניצולים לצלצל הביתה. כשקפצתי באמצי היום כמה דקות לאשתי והבנות כדי לקבל חיבוק, סיפרתי לה מה עשיתי עד עכשיו, והיא הסתכלה עלי ואמרה: "לך תמשיך". רק ככה לא הפסקתי וחזרתי לשטח בוער".
עוז דוידיאן הוא איש מוכר ואהוב בעיר באר שבע, עוד מתקופת היותו איש משטרה, שפרש לאחר מכן כדי ללמוד משפטים ואף שימש תקופה כעורך דין לענייני תחבורה. כיום הוא עובד כאיש מו"מ במנהלת הבדואים. "אני עדיין עורך דין, אבל לא מתעסק בתחום, אלא נכנסתי לעולם חדש שאני מאוד אוהב" מספר דוידיאן. "באותו יום ארור עברתי איזה עשר פעמים ליד ניידת משטרה שחטפה טיל ישיר והתהפכה על מכונית של מחבלים. בתוכה דימם למוות חברי מהמשטרה, נצ"מ איציק בזוקהשווילי, המכונה בזוקה, מפקד תחנת שגב שלום, ואני לא ידעתי מזה. כשהגיעו אליו כוחות ההצלה, כבר לא היה מה לעשות. זה ממש שבר לי את הלב. "הוא היה אדם מופלא, גיבור ישראל. הוא חילץ פצועים תחת אש. הייתי בלוויה שלו והיה לי מאוד קשה ועצוב" שיתף בעצב.
ספר לי על המפגש האקראי שלך עם אלוף במילואים יאיר גולן
בשעות החילוץ ראיתי פתאום רכב קטן והתחלתי לאגף אותו. התקרבתי בזהירות עם נשק שלוף, ראיתי מישהו עם מדים ולא זיהיתי אותו, כי פחדתי ממחבלים. ואז אני מתחיל לקלוט שזה האלוף במילואים יאיר גולן מולי, באמצע השטח".
מה אמרת לו כשראית אותו?
"אמרתי לו אתה אלוף בצה"ל, אסור שימצאו אותך. אם יחטפו אותך זה יהיה מורל לחמאס. הוא אמר לי שהגיע לחלץ, אבל הזמנתי אותו לטנדר שלי והחלטנו שיחד מחלצים, לא לבד. הוא חילץ איתי הרבה פצועים, הכנסו גם לרכב שלו כדי שהוא ייקח אותם למושב. ככה עשינו כל פעם, מעמיסים ניצולים וחוזרים. יצא גבר גבר, לא משנה שהוא איש שמאל ואני איש ימין, הערכתי אותו מאוד".
מה אתה חושב שיהיה עכשיו?
"אנחנו ערוכים למלחמה ויש לנו מדינה חזקה ורק צריך לתת לצה"ל לנצח, להוריד להם את כל המנהרות בעזה, לחסל את העיר תחתית שלהם שבנו וזה ייקח זמן כי עזה ענקית, אבל אסור להפסיד פה. יש שם מנהרות שמגיעות עד לדרום הארץ. וכשננצח, נשים גדר חיץ בין גדר המערכת שלנו בעוטף שאי אפשר להתקרב אלה. שיתנו לצה"ל לנצח, כי כולם מוכנים כבר למערכה".
