מיכל עוזיהו: לא נרד מהמאבק להשבת החטופים

לפני עשרה ימים התעוררנו כולנו, לקולות מלחמה מחודשים. קולות עזים שקיווינו כבר שלא נשמע שוב שנה וחצי אחרי. ולמרות שידענו שצה"ל פועל, ושיש מי שמגן עלינו– בלב של כל אחד ואחת מאיתנו עלתה שאלה אחת, צורבת: מה עם החטופים?

חודשים ארוכים שאנחנו נפגשים כאן – בקור, בגשם, בחום – לא כדי למחות פוליטית, אלא כדי לזעוק מהלב את האמת הפשוטה : יש לנו 59 בנים ובנות, ילדים של, הורים של, אחים של, עם תכניות וחלומות. והם עוד שם.
 
אנו לפני ליל הסדר – עוד כמה ימים נגיד "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."

ודווקא היום בערב חג החירות, כשיש לנו כבר מדינה, כשאנו גדולים מאי פעם חזקים ואיתנים – המסורת הזו ניצבת בסכנה.

כי אם נשב כולנו בליל הסדר, נקרא את ההגדה, ונשאיר אותם שם – בשבי – אנחנו לא רק מפנים גב אליהם, אלא לעצמנו.

ואנחנו לא נתעייף ולא נשבר. גם כשהרוחות מסביב סוערות, הדעות מקצינות, והמובן מאליו – הופך פתאום לוויכוח. אנחנו כאן כדי להזכיר שהחזרת החטופים זה לא ימין ולא שמאל. זה ישר. זה האנושיות. ולכן נמשיך. מכאן – לא נרד.