בר גודאדר על הכאב והציפייה להשבת המתים לקבורה

"ברגעים האלו עולה המחשבה - איך ירגישו כשיחזרו המתים? אין חגיגות. אין חיוכים. אבא לא חוזר לחיבוק שלי. לא אחכה לו בסמוך לגבול.
אני רוצה לבקש, גם אז- הישארו איתנו. המשיכו לתמוך בהשלמת העסקה במלואה על כל שלביה, המשיכו לעמוד לצידנו גם כשהלב לא יעלה על גדותיו משמחה.
נצטרך אתכם אז יותר מאי פעם. נצטרך את תעצומות הנפש שלכם. נצטרך את החיבוק שלכם. נצטרך שתמשיכו ללכת איתנו לאורך כל הדרך."

איבדתי את הבית שלי, את החיים כפי שהכרתי אותם, את ההורים שלי, את האמון במדינה שלי, ובנוסף לכל אלה איבדתי את האפשרות להתאבל על האובדן.

לאורך כל התקופה הילדים שלי ושל האחים שלי שואלים שאלות איומות-
איפה סבא? מה עשו עם הגוף שלו? איך את יודעת שהוא לא בחיים? את בטוחה?
ואם להיות כנה, את כל השאלות האלה - גם אני שואלת. חלקים מאוד עמוקים בתוכי מסרבים לקבל את העובדה שהאבא הגדול והכל כך חי שלי- לא חי יותר. החלקים האלה צריכים קבר לשבת לצידו. אבן שמראה שזהו, הוא סוף סוף נח."