באהבה ולזכרם: ספסל מיוחד להנצחת תהל בירה וכרמל בכר

הפרויקט, שנמשך למעלה מחצי שנה, נולד מתוך רצון של חבריהם של תהל וכרמל להנציח את זכרם בדרך משמעותית. בני ובנות כיתת מורן, חברי כתתם, היו אלו שלקחו על עצמם את המשימה. ללא שימוש במכשירים חשמליים, בעבודת יד מסורה, הם שייפו, ניסרו, צבעו והרכיבו כל חלק וחלק – מתוך אהבה עמוקה וגעגוע לחבריהם.

העיצוב של הספסל משלב גלשן, המסמל את אהבתו הגדולה של כרמל לים ולגלישה, ושמש, המייצגת את תהל – שהייתה אור גדול לכל מי שסבב אותה. כל פרט נבחר בקפידה, מתוך רצון לשמר את רוחם החיה והשפעתם שהמשיכה לזרוח, גם לאחר שהלכו מאיתנו. 

בטקס חנוכת הספסל השתתפו בני המשפחה, חברים, ומדריכי הכיתה, כולם חלק מהמסע הארוך שהוביל ליצירת פינת ההנצחה הזו. בין המשתתפים היו: 

דניאל קאוצ'מן, מדריכת כיתת מורן

אבידע בכר, אביו של כרמל

אביגיל בכר, סבתו של כרמל

רבקה בירה, סבתה של תהל, אשר שכלה ב-7 באוקטובר שני בנים, שתי נכדות וכלה

הספסל הוכן בסדנת העץ של בועז, בליווי מלא חמלה ואהבה.

איה מידן בכר כתבה  לאחר אירוע הזיכרון:  

חייבים למות?

'אמא, אנחנו חייבים למות?'

בכזאת פשטות שאל אותי נגב , הבן שלי

אחרי שחזרנו מארוע זיכרון לכרמל בכר ותהל בירה

ששניהם ישארו בני 15. לתמיד.

הכיתה שלהם מהקיבוץ בחרה להנציח אותם בספסל שהוצב על גבעה בחצרים

את כרמל סימן הגלשן

ואת תהל- השמש- כי היא הפיצה אור

הילד שלי, בן 7, ברגע אחד

הבין את סופיות החיים.

'זה חלק מגלגל החיים', עניתי לו. 

'אנחנו נולדים-חיים כמה שחיים- ואז מתים'

'אני חייב למות? כי אני מפחד', המשיך.

'אין חיי נצח. בסוף כולנו נמות 

בתקווה שזה יקרה כשנהיה זקנים

אבל אתה יודע מה אותי מפחיד'? המשכתי

'מה'? הוא שאל

'אותי מפחיד לא לחיות

זה יותר גרוע מלמות

החיים שלנו, בסופו של דבר, הם צבירה של זכרונות, של ארועים שאנחנו נוצרים בליבינו.

את זה ניקח איתנו ואת זה יזכרו לנו אחרי שכבר לא נהיה פה, שום דבר אחר לא נשאר מאיתנו.

רק זיכרון.

ואם אנחנו בחיים אז בוא נחיה'

'ואמא'? כאילו מתעלם מההסבר שלי

'אפשר לראות משהו בתוך הקבר או שממש חשוך שם'?

'זה אחרת נגב, מי שבקבר כבר מת. הגוף שלו שם

אבל הנשמה עוברת למקום האחר'

ואני מרגישה שזה מעט מסתבך להבנה הילדית שלו.

וגם שלי.

ובמעבר חד הוא התחיל לספר על מלחמת בלוני המים שעשה עם החברים שלו.

ואני לרגע מסובבת את הראש

בכדי שלא יראה את שתי הדמעות

שהצליחו להתגלגל החוצה

ולוקחת נשימה עמוקה

ובמעבר חד מצטרפת לשיחה על בלוני המים

עם הצחוק המתגלגל שלו

כי אם יש משהו שאני הכי מפחדת ממנו-

זה לא לחיות

בסרטון- אבידע, אח שלי, יושב על הספסל שנבנה לזכרם של כרמל ותהל ומלמד דבר או שנים את בני ובנות כיתת מורן, מבארי, שימשיכו לחיות עם הגעגוע והזיכרון.