איתן יהלומי ילד בן 12 מקיבוץ ניר עוז נחטף לעזה לבדו
אלדה נתנאל
15.10.23 / 21:34
להאזנה לתוכן:
איתן יהלומי ילד בן 12 מניר עוז עדיין נעדר. אביו נורה בכניסה לביתם ואיתן נחטף לעזה יחד עם אימו ו-2 אחיותיו. בדרך הפרידו בניהם והן הצליחו לברוח והוא נשאר לגמרי לבד.
אימו בת שבע מספרת על יום שבת שבה החלה המתקפה
במשך כשעתיים ישבו בממ"ד משפחת יהלומי - אוהד, בן הזוג של בת שבע, איתן בן ה-12, יעל בת ה-10 ואחותם התינוקת, בת שנה ושמונה חודשים.
"לא הצלחנו לסגור את הדלת של הממ"ד, אוהד התכתב עם חברים, הבין שהמצב חמור והחליט לצאת מהממ"ד ולטרוק עלינו את הדלת, כדי שאנחנו נהיה סגורים והוא ישב בחוץ עם אקדח. בסביבות 10:00 חדרו אלינו מחבלים הביתה, והיו חילופי ירי בין אוהד לבינם. הוא ניסה לעכב אותם, בדיעבד אני מבינה שזה בגלל שהוא ניסה להזעיק עזרה".
"בסופו של דבר הם הצליחו לפרוץ את הממ"ד, ארבעה מחבלים, ואמרו לנו לבוא איתם, שהם לוקחים אותנו לעזה", סיפרה בת שבע. "ניסיתי למשוך את הזמן כי האמנתי לתומי שהצבא בקיבוץ. אבל אנחנו יודעים בדיעבד שהצבא לא היה קרוב ואחד מהם כיוון עלינו רובה ואמר לנו שהוא יירה בנו אם לא נבוא".
כשיצאו מהממ"ד מצאו בת שבע והילדים את אוהד ירוי, יושב בכניסה ומדמם. "הקיר היה מרוח בדם. הוא אמר 'אני אוהב אתכם, תלכו איתם'. שאלתי אותו מה הם רוצים, הוא אמר שהם לוקחים אותנו לעזה. ניסיתי לשים עליו את התינוקת, חשבתי שלפחות עליה הם יוותרו, אבל הם לא ויתרו. הם הרימו אותה, נתנו לי אותה שוב, והוציאו אותי ואת שלושת הילדים מהבית. בכניסה לבית אחד מהם ביקש את המפתחות לאוטו שלי כדי שניסע איתו, אבל הראיתי לו שהאוטו שרוף מחוץ לבית, שהם שרפו הכול. הקיבוץ עלה באש".
לדבריה, איתן הושב על אופנוע עם התינוקת ועוד עובד זר שהיה אזוק, ואותה ואת יעל הושיבו על אופנוע אחר.
"התינוקת לא הפסיקה לבכות אז הם העבירו אותה אליי, שאני אחזיק אותה, וככה נסענו. המראות היו מאוד קשים, הכול היה שרוף. הם פשוט החריבו את הקיבוץ, אין לאן לחזור. הם התחילו לנהור בשיירות החוצה מהקיבוץ, מאות של אנשים, כולל ילדים, עם שלל. הם שדדו את כל מה שהם יכלו - אנשים הלכו עם טלוויזיות, לקחו קלנועיות, טרקטורים וגופות לאורך כל הדרך, מחזה מטורף. כל הזמן חשבתי על המראות שאיתן רואה, כי הוא עם חרדות גם ככה".
-
"התקדמנו לכיוון עזה, והיינו כבר מאוד קרובים כשבאיזשהו שלב הגיחו שני טנקים של הצבא, אני לא יודעת מאיפה, והתחילו לזגזג בשטח ולהבריח את השיירה שהתחילה להתרוצץ לכל כיוון. המחבל עצר את האופנוע שלנו והוריד אותנו, ומפה לא ראיתי את איתן יותר, אני לא יודעת מה עלה בגורלו.
"רצנו בשדה יחפות עם פיג'מות והתרחקנו מהנתיב של השיירה. עצרנו מידי פעם לנוח, אמרתי ליעל שנשכב ונעשה את עצמנו מתות. זה היה מאוד קשה, ניסינו לשתות מאיזו צנרת של השקייה, וכל הזמן טילים מעל הראש, כאילו היינו באיזה סרט פעולה מטורף".
כשהן התקרבו לקיבוץ, הן ראו אוטובוס שמוריד חיילים. "הם פינו אותנו משם. כל הזמן הזה הייתי בטוחה שאוהד יושב בכניסה לממ"ד אבל הוא לא היה שם, אז אנחנו לא יודעים מה מצבו עד עכשיו. אני מתפללת שיעשו הכול כדי לשחרר את הילדים, שיצילו אותם. אני מקווה שאיתן שם, זה לא נתפס שלקחו ילדים וזקנים. אני רוצה שיידעו על הזוועות. הקיבוץ שלנו עבר פוגרום, אני רוצה שיידעו מה שהיה שם. אני רוצה שהממשלה והעולם יעשו הכול כדי לשחרר קודם את הילדים ואחר כך את כולם". מתוך ראיון לynet
חגית כותבת
שבוע שלם שאני מנסה להבין למה אני לא מצליחה לעכל את מה שקרה כאן. מה גורם לי לא להצליח לקלוט את גודל האסון, אם בדנ״א של הזכרון הנשמתי שלי צרובים כל כך חזק אסונות ענקיים של בכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו.
הצורך בחשבון הנפש שאנחנו נדרשים לו כולל את כולנו, אבל כולנו. את הפוליטיקאים, את כוחות הבטחון, את התקשורת ואותנו האזרחים כולם.
שנים ארוכות מאד שתושבי הנגב המערבי תחת מלחמה תמידית, לפעמים רועשת ולפעמים שקטה, ואנחנו במובן מסוים איפשרנו לנרמל את מצבם. שנים שהרגילו אותנו שדינם אינו דין ישראל עד כדי כך שאפילו שמם הפך מהנגב המערבי לעוטף עזה ולא חלילה לעוטף ישראל. שנים שבמקום לדרוש טיפול יסודי, איפשרנו לממשלות ולצבא כאן להסתפק בסבבים. שנים שהסתפקנו בפוסטים פשוטים כשהיתה אזעקה, המשכנו בשיגרת יומנו, אבל מעולם לא הפכנו כאן את המדינה בשבילם.
את הנעשה לא נוכל להשיב. אבל האסון הזה יהיה חייב להיות ארוע מכונן לאיך נהיה חייבים להתנהג בעתיד.
ובתמונה הבוקר איתן יהלומי בן ה 12 מניר עוז שנחטף לבדו. אביו נרצח בכניסה לביתם והוא נחטף לעזה יחד עם אימו ושתי אחיותיו. בדרך הפרידו ביניהם והן הצליחו לברוח. הוא נחטף.
ילד בן 12 לבד שם.
זה או אנחנו או הם.
