איילת גודארד ז"ל הובאה למנוחות בקיבוץ בארי, בעוד גופת בעלה מני עדיין בעזה

איילת היתה דמות מפתח בקיבוץ, ביתה היתה פתוח לכל, כמו לבה, כמו אופן מחשבתה. בבוקר השבעה באוקטובר, נרצח בעלה מני גודארד כשהיא לצדו.

איילת הצליחה לברוח מהבית ולהסתתר בשיחי הקיבוץ, אך בצהריים נרצחה גם היא.

גופתו של מני גודארד נחטפה לעזה, וילדיהם שהביאו את אמם היום למנוחת עולם, מבקשים לעשות הכל כדי להחזיר את אביהם לאדמת בארי, לקבורה לצד אהבת חייו.

מור גודארד, בתם הבכורה של מני ואיילת ז"ל:

"אמא אהובה שלי, העולם שהכרת נשבר לרסיסים, המלחמה עוד לא נגמרה והחטופים עוד לא חזרו, אף אחד לא מדבר על מדיניות, על היום שאחרי, אין תקווה, אין עתיד... לא העולם שייחלת לנו, שדאגת להילחם על הערכים הבסיסיים של להיות בני אדם. אמא, אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה שלא יכולנו להציל אותך, סליחה שאנחנו לא מצליחים להביא את אבא לקבורה ראויה פה לידך בבית שלכם, במקום שכל כך אהבת והיית גאה בו."

בר גורדאד, בתם הצעירה של איילת ומני ז"ל: "כמה אני צריכה שתסדרי את העולם בשבילי רק עוד פעם אחת. סליחה שעברה כמעט שנה ואבא עדיין לא פה איתך. סליחה שאפילו למות בשקט אי אפשר פה."

-

איילת גודארד ז"ל (63) היתה אשת חינוך.

היא נולדה בכפר גלים ולאחר מותו של אביה, כשהיא היתה בת שלוש, היא עברה עם אמה לקריית ביאליק. בנעוריה היתה פעילה בתנועת הצופים, ואת שירותה הצבאי היא עשתה כמדריכת טיולים בבית ספר שדה הר הנגב.

במהלך שירותה הצבאי היא התגוררה בימית בשנים האחרונות לפני פינוי חבל ימית במסגרת הסכמי השלום עם מצרים. באחת מגיחותיה לחוף הים בימית היא פגשה במני, שהיה אז המציל ומלך החוף, והשאר זו כבר היסטוריה. במקביל להקמת המשפחה, שימשה איילת כמחנכת של כיתות שונות של ילדי הקיבוץ, היתה גם מנהלת בית הספר היסודי "נופים" שפעל בבארי, וגם הכניסה תחת כנפיה את מערכת החינוך הבלתי פורמלי, כולל פינת החי של הקיבוץ.

טביעות אצבעותיה, ציינו בקיבוץ, ניכרות בכל מקום, בילדים שגדלו, בפינת החי, בשבילי האופניים שהיא היתה שותפה לתכנונם, בקומונות של קבוצות הצעירים שיצאו לשנת שירות טרם גיוסם לצבא ובאירועי התרבות שיזמה, בהם פרויקט "פרלמנט העמק", שהיה מגיע מדי שנה מעמק יזרעאל לבארי וקיבץ אליו ציבור רחב של שוחרי שירת ארץ ישראל היפה והטובה מכל רחבי הארץ.