קהילת נתיב העשרה התכנסה להורדת הדגל לחצי התורן: שנה לטבח 7 באוקטובר
06.10.24 / 19:10
שנה חלפה מאז הטבח המזעזע של 7 באוקטובר, ובמושב נתיב העשרה נערך טקס זיכרון מרגש, בו התייחדה הקהילה עם זכר הנופלים. הטקס התקיים באתר "נתיב התקווה," שהוקם לזכרם של 20 נרצחי המושב. האתר, הממוקם בקצה הדרומי של המושב, על גבול רצועת עזה, מהווה סמל לעמידה האיתנה של הקהילה מול הטרור.
הערב (ראשון) בנתיב העשרה, התקיים טקס שנערך במעמד תושבי המושב ומשפחות הנופלים, לזיכרון 20 בני הקהילה שנרצחו במהלך מתקפת הטרור
במרכז האתר מתנוסס דגל ישראל בגובה 53 מטרים, שהורד לחצי התורן כאות זיכרון וכבוד לנופלים.
סביב הדגל הוקמה גינה חדשה, אשר משקיפה אל הרצועה ומשמשת מקום התייחדות וזיכרון עבור בני המשפחות ותושבי הקהילה.
מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל עמית יפרח ״ההתיישבות העובדת כולה ספגה אבדות כבדות וכואבות, מהכבדים שידענו מאז קום המדינה. רק כאן בנתיב העשרה, המושב הקרוב ביותר לעזה, נרצחו 20 חברי מושב על ידי מחבלי החמאס המתועבים. ולמרות הכל, אנחנו עומדים כאן היום, בנתיב העשרה מול דגל ישראל הגדול ביותר בעולם- בשביל לומר שאנו נבנה ונצמח, נזרע ונקצור ונביא תקומה לאזור הדרום עם חקלאות חזקה וקהילות מגובשות״.
.
איתי לוי, יו"ר ועד נתיב העשרה, מתוך נאומו ביום השנה לטבח ה-7 באוקטובר:
"מכובדי כולם, תושבים אהובים. בשבעה באוקטובר רצחו את הפרח הכי מוגן שלנו – את נורית. נרצחו זוגות זוגות: בלהה וקובי, איילת ושלומי, רותי ואריה.
חוויק שנרצחה באכזריות במושב אותו ייסדה וטיפחה. נהרגו ונרצחו בשדה הקרב למעננו הגיבורים שלנו: עדי בהרב שיצא להילחם הרחק מביתו, אורן שטרן שחטף מלא כדורים ונלחם כמו גיבור עד השנייה האחרונה למעננו.
דני וובק עם האקדח, צועק לאורן שיש מחבלים ורץ קדימה לשמור עלינו. שלומי מולכו שיצא להגן על ביתו ועלינו.
גיל, שהיה רבש"צ וחבר כיתת כוננות לשעבר, שהגן בגופו על ילדיו ועלינו. אור הנסיכה אוחזת באקדח שבידה ואז מגיע החושך הנורא.
יגאל וקס עם המאצטה יצא לשמור על הסביבה ועלינו. ווקסי, האחרון שנקטף בקרב, בקרב של נתיב העשרה, הקרב של כולנו. מרינה אלמגור שנרצחה מצרור כדורים בביתו של יואל.
כפיר גלעד שיצא ורדף אחרי הפלאש האחרון. חיימי שנרצח כשהוא רוכב אל האופק. והילדים שלנו, האהובים שלנו – טל ואור, אור וטל.
איך אפשר, בורא עולם, כמה אור לקחת איתם וכמה טל הבאת לעולם.
אני כועס. אני כועס על כולם. אני כועס על המדינה, על הצבא, על בורא עולם.
כי השבר הוא ענק, ובבקשה אל תגידו שלא ידענו, כי אמרנו, כי זה היה שם.
אבל כמו באבל על היקר לנו מכל, אחרי האובדן ואחרי הכעס, כאנשים וכקהילה, אנחנו מחויבים להתחיל לראות גם את האור. התכנסנו לפני 8 חודשים באיירפורט סיטי, המשפחות השכולות וההנהגה, והיה לי חשוב שני דברים ביום ההוא: הדבר הראשון – להסתכל לכולם בעיניים ולבקש סליחה.
עמדתי שם כאיתי, אבל הרגשתי שזה בשם כל הקהילה, בשם הצבא, בשם המדינה. הרגשתי את הכובד שאף אחד לא עשה את זה באותם ימים, ואולי אפילו עד היום אף אחד לא עשה את הדבר הקטן הזה הכל כך מצופה – לבוא כמדינה ולבקש סליחה, להוריד את הראש.
אבל באותו היום עם הכאב והדמעות אמרתי לכם, משפחות שכולות, שאתם תהיו העמוד ענן של הקהילה שלנו ואולי של כל עם ישראל, של כל היהדות בעולם.
כשאתם תבחרו לחזור, כשאתם תתחילו להתעסק באור, הקהילה תלך אחריכם ולאור העמוד ענן שאתם תהיו עבורם, בדיוק כמו שבני ישראל הלכו אחרי העמוד ענן במדבר סיני.
נכון, זה לא פייר לדרוש את זה, אבל זאת מציאות חייכם, מציאות חיינו. וכל אחד בדרכו שלו, מבלי לדעת, נהיה לחלק מהעמוד הענן הזה.
יואל, אלון, מירבי שחזרו מהר מאוד לחקלאות, מכינה שתקום בעזרת השם לאורו של טל, היין והבירה של אורן, הפרגולה של חיימי, הרכב של ווקסי, ועוד ועוד חלקים בתוך הדבר הגדול הזה, בתוך האור הזה, בתוך התקווה.
אסיים כשאני מביט למעלה לעבר הדגל. זאת המדינה שלי, זה הצבא שלי שכל כך יקר לנו. הם פה, מעבר לחומה, נלחמים למעננו. זה הצבא שאנחנו שולחים אליו את היקר לנו מכל – את ילדינו.
אני מרים את הראש לתקווה, לאחריות של כל אחד מאיתנו, החל ממחר, לעסוק בבנייה, לעסוק בלחלום, לעסוק בהגשמה – זאת הציונות של 2024.
ויחד עם זאת, לנצח לנצח לנצח לנצח! גם פה בגן העשרים, ובטח שבליבנו, ננצור את אהובינו ונדאג שהשורשים שלהם לא יפסיקו לגדול בעולם. שורשים של אהבה, שורשים של שלום, שורשים של אכפתיות.
שורשים שמושרשים על ערכי נתיב העשרה ועל ערכי מדינת ישראל, מדינת היהודים.".
