טקס בר המצווה של כיתת לילך מקיבוץ בארי, לזכרם של ליאל וינאי חצרוני ז"ל שנרצחו ב7 באוקטובר
05.07.24 / 16:12
השבוע התקיים טקס בר המצווה של כיתת לילך מקיבוץ בארי. הטקס הוקדש לשני חברי הכיתה שנרצחו בשבעה באוקטובר, התאומים ליאל וינאי חצרוני ז"ל.
כיתת לילך, שאיבדה השנה את התאומים ליאל וינאי חצרוני אשר נרצחו בשבעה באוקטובר, הקדישה את הטקס לזכרם, ולזכרם של חברי צוות הנוער הבוגר שליוו את הכיתה ונרצחו אף הם בטבח - ליאור טרשצ׳נסקי, כרמל בכר ואלון אבן - חלק מ-101 חברי וחברות קיבוץ שנרצחו באותו היום. בתמונה: חברי כיתת לילך בטקס הסיום, כשבמרכז שני כסאות ריקים לליאל וינאי חצרוני ז"ל
נציגי כיתת לילך אמרו: ״לפני תשעה חודשים היינו עוד כיתה בבארי שמחכה לחגוג את שנת בר המצווה כמו כולם, אבל אז בשביעי לאוקטובר כל מה שתכננו התנפץ לנו בפרצוף... ליאל וינאי היו חלק בלתי נפרד מהכיתה שלנו ולכל מקום שהם הגיעו אליו הם הפיצו רק אור ואהבה. כל פעילות גדולה שעשינו (השנה) - הכל היה מוקדש להם. השנה הזאת לא הייתה פשוטה והיו רגעים של משברים וכאבים או רגעים שחשבנו שאין לנו סיכוי להצליח, ולמרות הכל ניסינו שוב ושוב כמה שאפשר לעשות את השנה הזאת הכי טובה שיש למרות כל הקושי שהיה בדרך.
לא ויתרנו על פעילויות חשובות וניסינו לעשות הכל כאילו אנחנו עדיין בבארי. אבל עדיין זה היה שונה, לבוא לפעילויות ולזכור שהחברים שלנו לא איתנו, שהם כ״כ חיכו לעבור את החוויה הזו. בכל דבר שעשינו הרגשנו את החוסר שלכם, ליאל, ינאי, ליאור, אלון וכרמל - כולכם הייתם חלק בלתי נפרד מהבר מצווה ואנחנו ננציח אתכם תמיד.״
בתמונה: ילדי כיתת לילך
"רבאק, תתפסו כבר אומץ, תפסיקו לבלבל לנו את המוח עם קלישאות ריקות מתוכן, שימו בצד לרגע את השיקולים האישיים העלובים שלכם, ותעשו עסקה מחר." בין דבריו של דן אלגרנטי, נציג הורי כיתת לילך, שביקש להעביר את המסרים הקריטיים לקהילת בארי.
עוד מדבריו של אלגרנטי, שאיבד את חמו, יורם בר-סיני בטבח ה7.10: "טבח השבעה באוקטובר בבית שלנו בבארי, המיט עלינו אסון נורא, אסון כל כך גדול שאני לא מצליח לתאר אותו במלים, ואני גם לא אנסה כי אני לא ממש מבין אותו. לפעמים נדמה לי שזה יהיה חלק מרכזי בשארית חיינו: להבין מה קרה לנו. הסיוט האכזרי של אותו יום הפך למציאות חיינו, יומיום. אנחנו קיבוץ שכול, ובו אלמנות, יתומים מהורים, יתומים מאחים, יתומים מסבים וסבתות, יתומים מחברים, מבתים, יתומים מכל מה שהיו החיים שלנו ערב האסון. אבל אנחנו מתעקשים לא להיות יתומים מקהילת בארי. לצד הרצח האכזרי של משפחותינו וחברינו, נחטפו אנשי בארי לתוך עזה. חלקם נרצחו אי שם בגיהנום השבי, לחלקם אנחנו מייחלים בכל רגע ורגע שיחזרו. זו הזדמנות עבורי לומר משהו קטן למי שמקשיב, אם מישהו בכלל מקשיב לנו, אם מישהו סופר אותנו. החטופים לא יחזרו כי יום אחד החמאס פשוט ישחרר אותם לרגילה או להתרעננות. צריך לעבוד בשביל להוציא אותם משם.
אתם צריכים לעבוד בשביל זה וצריך לעשות מעשים אמיצים. אנחנו רוצים שתעשו סופסוף מעשה אמיץ עבור החטופים והמשפחות השבורות שלנו, ושל אחינו מהקיבוצים וממסיבת הנובה וכל מי שנחטף. רבאק, תתפסו כבר אומץ, תפסיקו לבלבל לנו את המוח עם קלישאות ריקות מתוכן, שימו בצד לרגע את השיקולים האישיים העלובים שלכם, ותעשו עסקה מחר. לפחות את זה תעשו. אני רוצה לומר את החשוב מכל: בכל רגע נחמץ ליבנו, בכל שנייה של מחשבה קרה, שפתאום תוקפת, תמיד זה בא, הלב מתכווץ לגודל של אפון.
בדמיון הם עולים כל הזמן, אלה שהיו צריכים להיות פה ואינם, ליאל וינאי האהובים והמתוקים, ילדים רכים שהספיקו מעט והם אינם כאן על הבמה וחסרונם שובר את הלב, ההורים של, האחים של, הדודים של, הסבים של. אנחנו עצובים מאוד, גם כשאנחנו שמחים מאוד. והיום אנחנו שמחים ועצובים מאוד ואיכשהו סוג של שמחים בכל זאת ולמרות זאת."
בתמונה: 9 הילדים והנערים שנרצחו בטבח ה7.10, אשר בהמשך הערב הודלקו שמותיהם כתובות אש