אחותי הקטנה מחכה לי בפינה
13.08.18 / 11:32
הבעיה: היא ספגה וספגה את העקיצות של אחותה הצעירה, עד שנמאס לה. המשימה: להבין שזה לא אישי ולחיות בשלום עם 'שולפת' חסרת תקנה
אחותה הצעירה התיישבה לידה בשולחן השבת. בהתחלה היא המתיקה איתה כמה מילים, מה שגרם לה לחוש נינוחה ולשתף פעולה. אבל אז, בדיוק ברגע הכי רגיש, זה קרה: ה'דוקרת' שלפה את הסכין הקטנה החבויה בלשונה ונעצה את המילים המעליבות ישר בלב.
לאחות ה'דוקרת' יש טכניקה ערמומית וזריזה. עד ששמים לב שהסכין שלה שלופה, היא כבר נעוצה עמוק ומדויק. למי שמולה לוקח כמה שניות כדי להחזיר את הנשימה.
האחות הקטנה משתלבת בדרך כלל יפה בשיחות. יש לה מה לומר על כל דבר. בעיקר על אחותה הגדולה.
קודם היא מייצרת מסביב אווירה ידידותית, ואז היא שולפת בלי הכנה מוקדמת. היא אוהבת את המבט המופתע. היא מכורה לעלבון שמגיע בעקבותיו.
היכולת להעליב את הקורבן התורן עושה לה טוב. כי ככה זה עם 'דוקרות'. הן צריכות להוריד אנשים אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמן.
הנדקרת: ל' בטיפול
"אני לא סובלת את הארוחות המשפחתיות האלה", אמרה לי ל', נשואה ואם לילדים. "לא משנה מה אני עושה, אחותי תמיד מעבירה עליי ביקורת. בהתחלה היא נחמדה, אבל אורבת לי ומחכה להזדמנות לעקוץ.
"לאחרונה אני מגיעה לארוחות האלה עם שריון, כי אני יודעת שהיא פשוט יושבת בפינה ומחכה שאומר משהו שלא נראה לה, רק כדי שתוכל לקפוץ ולהעיר לי ליד כולם".
ביקשתי לדעת איך הכל התחיל, והאם הן סוחבות עניינים לא פטורים מימי הילדות.
"אני הבכורה", היא סיפרה. "אחותי תמיד קינאה בי. מפרידות בינינו שנתיים, אבל היא תמיד הרגישה שאמא אוהבת אותי יותר.
"היום אני יודעת שהיא צדקה. אמא תמיד נתנה לי להרגיש אהובה ושיבחה אותי, אבל למה זו אשמתי? הייתי ילדה ולא הבנתי. קיבלתי את מה שנתנו לי ושמחתי.
"מדי שנה, בערב פסח, נהגתי להזמין אותה, את בעלה ואת ילדיה לחג. השנה החלטתי שלא. היא שפכה עלי קיטונות של כעס ושנאה. עכשיו אנחנו לא מדברות בכלל".
הצעתי ל-ל' לראות את הדברים מזווית אחרת: שום דבר ממה שאחותה אומרת או עושה כנגדה איננו אישי. אחותה מרגישה לא אהובה ולא רצויה. זה שלה עוד מהילדות. כל מה ש-ל' תעשה לא ירגיע אותה, ואין זה מתפקידה למלא את החלל הרגשי שאימן לכאורה החסירה ממנה.
בטיפול עבדנו על קבלת ביקורת. כל אחד מאתנו צריך להבין שביקורת תמיד תהיה. אנשים לא מרוצים סביבנו תמיד יהיו.
אין סיבה ש-ל' תרגיש מעורערת מהדברים שאחותה שולפת. העולם לא ייפול עליה בגלל כמה מילים לא טובות.
"והכי חשוב", הוספתי, "זה לא להישאר עם ההרגשה הרעה לאורך זמן. לא להחזיק בבטן. לשחרר בדרך של שיחה או כתיבה.
"כשאת שומרת בפנים את הכעס או העלבון, לאורך זמן זה פוגע בך יותר מהפגיעה הרגעית של אחותך".
אז מה עושים?
אם מישהו קרוב יורד עליכם, נסו להתייחס לדברים בקלילות או לתעל אותם להומור.
אל תקחו דברים באופן אישי. לפעמים אנשים ממורמרים משתלחים בכל מי שנקרה בדרכם. אתם רק עברתם שם במקרה.
חפשו את הדברים החיוביים שמתרחשים במהלך המפגש ונסו להתעלם ככל האפשר מרגעי הביקורת.
זה ממש קשה? הבשורה הטובה היא שתוך זמן קצר זה עומד להסתיים וכל אחד מכם ילך לדרכו.
עד המפגש המשפחתי הבא.
שרון בן דור, מטפלת רגשית בשיטת NLP , [email protected]
054-2520015
