להיות אמא: זה טור פרידה
13.11.18 / 13:22
הגעתי רווקה, בימים ההם ובזמן ההוא, שאנשים קראו רק עיתונים ולהיות עיתונאית היה חלום ילדות שעמדתי להגשים. והנה אני יוצאת נשואה עם שלושה ילדים שאחד מהם משתחרר מהצבא בקרוב, ועם שערות לבנות וקמטים שהרווחתי ביושר
כותבת ומוחקת. כותבת ומוחקת. שעה, אולי שעתיים. הסמן השחור מרקד על המסך הלבן ומחכה למילים שיתחילו לכתוב את טור הפרידה. איך אורזים 23 שנים ב-400 מילים ויוצקים לתוכן מיליארדי מילים, אלפי פרצופים, סיפורים שביקשו להיות מתועדים דרכי, נשמות שפגשתי, דמעות שהזלתי, צחוק שצחקתי, דרך שעשיתי. וואו.
כמה למדתי. על עצמי, על העולם, על בני אדם, על רגעים שצריך לספר. הגעתי לכאן קצת אחרי הצבא, אמרתי שנה, שנתיים ונמשיך הלאה ואיכשהו מצאתי עצמי נשאבת לסקר שלל תחומים: כתבת חינוך, מוניציפלית, פלילים, רכילות, מגזין וטור.
הגעתי רווקה, בימים ההם ובזמן ההוא, שאנשים קראו רק עיתונים ולהיות עיתונאית היה חלום ילדות, שעמדתי להגשים.
והנה אני יוצאת נשואה עם שלושה ילדים שאחד מהם משתחרר מהצבא בקרוב, ועם שערות לבנות וקמטים שהרווחתי ביושר.
כמעט עשור שאני מתעדת את חיי וחיי משפחתי בטור הזה. להיות אמא. איכשהו הדיאלוג החד־כיווני הזה ביני לבינכם עזר לי לא פעם להבין את ההורות קצת אחרת, ליצוק בה הומור, להכניס אותה לפרופורציה הנכונה, להיות הקול הזה שמספר את ביתי וגם קצת, אולי, את שלכם.
ובדרך הזו לא הייתי לבד. מעליי צי של עורכים שמגיע להם להדליק משואה על החיים הקשים שעשיתם להם לא פעם. ולא אמנה שמות כי רק זה יתפוס את כל המילים של כל העיתון, ומכל אחד ואחת למדתי עוד קצת על עולם התקשורת ועל עצמי.
ולמדתי לדעת שאני אוהבת. אני אוהבת סיפורים של אנשים, אני אוהבת להקשיב לחיים, לתעד במילים את שלכם וגם את שלי וכל הדלתות האלה לא היו נפתחות אם לא האמון ההדדי שנרכש במפגש הפרטי הזה של אחד על אחד.
מבקשת להודות לעורכים והעורכות שלי לאורך כל השנים, שנתנו לי את החופש והדרור והאמון לתעד עולמות רבים.
מודה לכם, האנשים הרבים שפגשתי בדרך, שסיפרו, שבכו, שצחקו, שהתרגשו, שבחרו לתת לי חלק מנשמתם בבטחה, שחלקם הפכו לחלק משמעותי מחיי.
תודה לקולגות שלי, הצלמים, הגרפיקאיות, הכתבים, המזכירות, אלה ששיגעתי ואלה ששיגעו אותי.
ועכשיו זמן פרידה ושלל פרצופים נעים כמו בסרט וכן, מחניק קצת בגרון, אחרי הכל אני סאחית שנשואה לאידיאלי עם שלושה ילדים וכלב.
אני לא מפסיקה להיות אמא, רק מפסיקה לכתוב את הקורות אותי כאן, על דפי העיתון.
אני לא מפסיקה להיות עיתונאית, הגם שלא בטוח שבזה אעסוק בהמשך. זה חלק ממני, חלק מהדנ"א שלי.
קיבלתי מתנה ענקית שהייתה לי הזכות לממש. לכתוב סיפורים של אנשים כדי שאתם וגם אני נוכל לקרוא, להבין, ללמוד עוד קצת על בני אדם.
תודה שהייתם העין שבחרה לקרוא את מילותיי.
אני לא טובה בפרידות. אז ביי.
