כאבן של המשפחות השכולות: "לא האמנו שיגיע יום כזה"

למעלה מ-150 איש ואישה ובהם הורים, אחים ואחיות, בנים ובנות אשר שכלו את יקיריהם, פקדו את בית העלמין הצבאי באשדוד במהלך היומיים האחרונים, זאת לאחר שהממשלה אסרה על המשפחות השכולות לבקר בבתי העלמין במהלך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כחלק מהמאבק בהתפשטות נגיף הקורונה. 

בצהרי שישי יצא כתבינו לסייר בבית העלמין הצבאי בעיר אשדוד, שם פגש את משפחת שבי שעלתה לבקר את יקירה, סמל ראשון עומרי ז"ל, אשר נהרג בתאונת אופנוע במהלך שירותו הצבאי בשנת 2005.

מזה 15 שנה שבני המשפחה נהגו לפקוד את בית העלמין הצבאי באשדוד, לו רק בכדי להתייחד עם בנם ואחיהם ביום שהפך קדוש לכל עם ישראל, אלא שהשנה לראשונה נמנע מהם לעשות כן ובהרכב מצומצם ללא המשפחה המורחבת שנהגה לעלות יחד איתם לקבר ולתמוך בהם.

"לא היינו מאמינים שנגיע למצב כזה שלא נוכל לבוא עם היקרים שלנו לבקר את עומרי ז"ל" – אומרת ליליאן, האם. "זה יום שבו מידי שנה כל המשפחה המורחבת עולה יחד איתנו לקבר, עומדת לצדו ותומכת בנו".

"ובכל זאת" – היא מוסיפה. "התגברנו על הכאב ובאנו אחותו, אחיו וארוסתו ואני להתייחד ואיתו ולהזכירו" – היא מוסיפה. "מידי שנה אני נוהגת לכתוב לו מכתב ולהקריא לו אותו, השנה בגלל המצב לא הצלחתי להביע את מה שאני מרגישה. מה שכן, השנה העצב מהול בשמחה כשהגענו לבשר לעומרי ז"ל שאחיו גיא מתחתן באוקטובר הקרוב".

"הגענו ליום זיכרון לא רגיל" – הוסיפה מור אחותו של עומרי ז"ל. "עלינו לבית העלמין לפני יום הזיכרון, למרות שאנחנו זוכרים את הנופלים כל יום, כל לילה במשך כל השנה. אני מאמינה שעומרי אחי ז"ל, כמו כל חיילי צה"ל שנפלו, שומרים על המדינה שלנו גם מלמעלה. הלב שלנו עם שאר המשפחות השכולות".

סיפור חייו של עומרי
בנם הבכור של ליליאן ויוסף. נולד ביום כ"ט באייר תשמ"ד (30.5.1984) בראשון לציון. עומרי בא לאוויר העולם בבית-החולים "שיבא" בתל השומר והיה תינוק מקסים ששבה את לב כולם.

את שנות ילדותו עשה בשכונת קריית ראשון, ביקר בגן פרטי, ולאחר-מכן, עם התפתחות האזור, למד בגנים שהקימה העירייה. את לימודיו היסודיים החל בבית-הספר הממלכתי "חופית" שבמקום מגוריו וזכור כתלמיד טוב וממושמע.

בהמשך עברה המשפחה להתגורר במושב אמונים הסמוך לאשדוד. עומרי שמח במעבר, היה מרוצה מביתו החדש ונקלט במהירות בכיתתו החדשה בבית-הספר היסודי "רגבים" שבמושב.

את לימודיו המשיך בחטיבת-הביניים והתיכון של בית-הספר המקיף "באר טוביה", שם למד עד סוף כיתה י"ב. הוא היה תלמיד טוב אשר הקשיב בעניין לשיעורים, הגיע להישגים יפים והיה מעורב במתרחש בסביבת בית-הספר.

עומרי בלט ביכולת הנתינה שלו וידע להעניק תשומת לב למי שהיו זקוקים לעזרה. הוא השתתף בפעילות החברתית ונטל חלק בפעולות התנדבות שאירגן בית-הספר. כחבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" של בני המושבים, הדריך במשך שנתיים קבוצת חניכים של המועצה האזורית באר טוביה.

תחביבו העיקרי של עומרי היה צילום. מרגע שהחל לעסוק בכך נדבק בחיידק הצילום וגילה כשרון טבעי לעניין. הוא קיבל מהוריו מצלמה מקצועית ומחשב מתקדם, ובאמצעותו היה צורב אותן על גבי תקליטורים.

עומרי הפליא לצלם והיה לצלם הבית של מועדון ה-D&D שבקיבוץ רבדים. צילומיו הועלו דרך קבע לאתר האינטרנט "לילה" - פורטל הבילויים ותרבות הפנאי של ישראל - ועומרי זכה בהכרה שיכולה היתה לסלול בפניו את הדרך להפוך את התחביב למקצוע.

בנובמבר 2002 הגיע מועד גיוסו של עומרי לצה"ל. עומרי תמיד אמר: "אם אני כבר מתגייס - אני הולך לטוב ביותר" ואכן, הגיע לחטיבת גולני. את מסלול הטירונות סיים כחייל חרוץ ומוכשר, הוצב באחד מגדודי החי"ר, ואת הבית היה פוקד רק אחת לשלושה שבועות.

כשנתיים מיום גיוסו עברה אמו של עומרי תאונת-דרכים קשה ועומרי ביקש העברה לבסיס אחר, קרוב יותר לבית, על-מנת שיוכל לסייע לאמו ולטפל בה. בקשתו נענתה והוא הוצב בבסיס שבו שימש כחייט.

בכל יום חמישי היה יוצא הביתה לחופשת סוף-שבוע, תומך באמו ועוזר בבית. בהמשך, הועבר לאחד מבסיסי חטיבת גולני ושירת בגדוד 12 כטבח.

עומרי היה אהוב על כל חבריו בבסיס וזכה להערכת מפקדיו. כמי שהתחנך על ערכים של דרך ארץ וכיבוד הזולת ידע תמיד כיצד להעביר את המסר הנכון וקנה לעצמו שם של אדם טוב לב וחבר אמיתי.

לקראת סיום שירותו יצא עומרי עם יחידתו לנופש באילת ונהנה שם מאוד. עומרי ידע להעריך את הרגעים היפים שבחיים, אהב לבלות ולשמוח, וכבר החל לתכנן תכניות לעתיד שנראה מבטיח.

סמוך לחופשת השחרור נשאל עומרי על-ידי מפקדו אם יסכים לסייע במשימת צילום, ועומרי נענה ברצון וללא כל היסוס. עומרי צילם ותיעד את מבצע "לתת" שיחידתו השתתפה בו ואף צולם בעצמו כשהוא שר את שירו של בועז שרעבי "לתת" - שיר הנושא של המבצע.

לאחר מכן, התבקש לסייע במשימה נוספת - מורכבת יותר: צילום ותיעוד מטעם צה"ל של יישום תכנית ההתנתקות. גם הפעם נענה כמובן בחיוב ובמשך חמישה ימים רצופים שהה עם הכוחות המפנים כשהוא מצלם ומתעד את ההתרחשויות.

חלומו הגדול של עומרי היה להיות בעל אופנוע משלו, וזאת למגינת לבה של אמו, שתאונת-הדרכים הקשה שעברה הייתה בעת רכיבה על רכב מסוג זה. אך עומרי היה נחוש להוציא רישיון נהיגה על אופנוע, מתוך שביקש לקצר את דרכי הגעתו למקומות הצילום ולהימנע מאיחורים ועיכובים.

ואמנם, במהלך חופשת השחרור עבר את הטסט וקיבל את הרישיון הנכסף. ימים ספורים לאחר-מכן, החליט אביו של עומרי להפתיעו. השניים נסעו לתל אביב, שם חיכתה לעומרי מתנה - אופנוע, בדיוק כמו שחלם.

עומרי לא ידע את נפשו מרוב אושר ויצא מיד לסבב ביקורים במושבי הסביבה אצל חבריו כדי לשתף אותם בשמחתו. ואולם ההתרגשות הגדולה נקטעה באחת, ואת מקום השמחה תפס אבל כבד ובלתי נתפס.

ביום ח' בתשרי תשס"ו (10.10.2005) נפל עומרי בעת שירותו בתאונת-דרכים שאירעה בכביש אשדוד. עומרי יצא בשעת ערב ממושב אמונים שבו התגורר ונסע לבקר חברה באשדוד. בדרכו חזרה הביתה, כארבע מאות מטרים לפני הרמזור שפונה למושב, התנגש מסיבה לא ברורה במעקה בטיחות ונהרג במקום.

בן עשרים-ואחת וחצי היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי באשדוד. הותיר הורים, אחות ואח.

יהי זכרו ברוך