הנאום של מיטל וייס תושבת קיבוץ בארי בעצרת להחזרת החטופים

"אבא שלי שרוע כרגע במנהרות החמאס עם עוד חללים ישראלים רבים. לאבא שלי ולכל החטופים הנרצחים מגיעה קבורה ראויה במדינה שהם חיו למענה. מגיע לנו ולשאר המשפחות סוף. סוף לסיפור הטראגי שלנו. עד שהיקירים שלנו לא יחזרו - לא נצליח לסגור את המעגל הזה שנקרא השבעה באוקטובר ולא נצליח להתחיל לשקם את עצמנו."

עוד מתחילת דבריה של מיטל וייס מקיבוץ בארי: "בשבעה באוקטובר המשפחה שלי הייתה פרושה על פני שלושה ממ"דים שונים בבארי. אני ומעין אחותי היינו בשתי דירות שונות בשכונת הצעירים. אמי שירי, אבי אילן ואחותי הקטנה נוגה היו בבית. מוקדם בבוקר אמא אמרה שאבא יצא. ההודעות על התפזרות המחבלים בכל הקיבוץ התחילו לזרום והיריות לא נפסקו. בהמשך נוגה כתבה לנו שהמחבלים שוברים את דלת הכניסה לבית. נוגה התחבאה מתחת למיטה בממ"ד. כמה דקות אחר כך, נוגה ראתה מול עיניה שחוטפים את אמא וכתבה לנו. המחבלים העלו את הבית באש ונוגה נאלצה לבחור בין טרגדיה אחת לאחרת - האם להישאר בממ"ד או לצאת מהחלון. לבסוף החליטה לצאת מהחלון ורצה להתחבא בשיחים. ההודעה האחרונה שנוגה שלחה לנו היא שמחבל רואה אותה ומתקרב אליה.

אני חשבתי שזה הסוף. הרגשתי בגוף את האשמה. איך אני כאחותה הגדולה לא יכולה לעזור לה. בכל התקופה של נוגה בשבי רק ייחלתי להתחלף איתה. אחרי 50 ימים שנטרפנו מדאגה, אמא ונוגה חזרו אלינו. הן לא ידעו שאני ומעין בחיים, המפגש היה מרגש וממלא, ובימים קשים במיוחד אני מחזירה את עצמי לרגעים ההם. רגעים שבהם אמא ונוגה הפכו מ-רחוקות כל כך למי שאפשר שוב לחבק. אבל הן לא חזרו לגמרי. כשאמא ונוגה אוכלות הן חושבות על החוסר שהיה שם. כשהן קונות בקבוק מים הן מתענות מהמחשבות על מי שצמאים שם. נזכרות כל פעם איך היו מחשבות את שתיית הבקבוק הקטן שהיו

ממלאים להן רק פעם ביומיים. כשהן שוכבות במיטה נקייה בבית בטוח, הן לא יכולות להפסיק לחשוב על מי ששוכבים על מזרון מטונף ומזוהם בדריכות נוראה, כי מי יודע מה הלילה יביא עמו. אבא שלנו, אילן וייס, היה בצוות החירום הישובי של בארי, ולכן הוקפץ להביא את המפתח של הנשקיה לאחר שאבד הקשר עם אריק הרבש"צ. בלי לחשוב פעמיים אבא יצא מהבית וכמו תמיד- נרתם לעזור. לאחר 86 ימים ארוכים שבהם אבא הוגדר כנעדר, קיבלנו את ההודעה האיומה שהוא נרצח, ולאחר מכן גם את ההודעה שגופתו נחטפה".