גלעד קורנגולד, אביו של טל שהם שנחטף מקיבוץ בארי, נשא דברים הערב בכיכר החטופים:

טל, בני היקר, נחטף יחד עם אשתו, עדי וילדיו – הנכדים שלי – יהל בת ה-3 ונווה בן ה-8.
כל המשפחה המופלאה הזאת נחטפה בשבת השחורה מקיבוץ בארי, יחד עם עוד חמישה בני משפחה. שלושה מבני המשפחה נרצחו באכזריות בבארי. טל הופרד באכזריות אין קץ מאשתו ומילדיו – והם חזרו אלינו בעסקה הראשונה.
הילדים של טל יודעים מה זה שבי. הם היו שם.
והם חזרו. אבל לא באמת.
נווה ויהל מדמיינים למעלה משנה את הרגע שבו יזכו שוב להניח ראש, עטופים בחיבוק של אבא שלהם.
נווה ויהל לא מאבדים תקווה, לא מאבדים אמונה. הם רוצים את אבא.
והם מתגעגעים, והגעגוע שלהם כואב, להם ולכולנו.
רק לפני כמה ימים יולה הקטנה שמעה קול של גבר מחוץ לדלת הבית – ובתמימות שוברת לב – שאלה את עדי אמא שלה "זה אבא? הוא חזר?".
אני נזכר בזה והדמעות עולות בעיניי –
כי למרות שהם קטנים, נווה ויהל מבינים היטב שאבא שלהם במרחק נגיעה מכאן. אם הם היו מבוגרים, כמוני וכמוכם, הם היו מבינים את האמת המרה: אבא שלהם במרחק החלטה מכאן. במרחק החלטה אחת מהם.

טל שלי הוא הרבה דברים – הוא הבן שלנו, הוא בן הזוג של עדי, אבל מעל הכל הוא אבא. אבא של ילד בן 9 שאוהב כדורגל ומחכה ליום בו יוכל ללכת עם אביו למגרש, כמו כל הילדים האחרים, וילדה בת 4 שרק רוצה חיבוק מאבא שלה. חיבוק מאבא. כמה פשוט, כמה טריוויאלי, כמה קרוב – וכמה רחוק.
וכך מסתובבים להם בעולם שני ילדים, אחד בן 9 והשניה בת 4, שניהם שורדי שבי שנושאים על גבם משא כבד מנשוא: הם יודעים מה עובר על טל, כי הם היו שם, אי אפשר לייפות עבורם את המציאות והם רוצים את אבא בבית.
המשא הזה זה לא משהו שילדים צריכים לשאת, זה לא הגיוני, זה לא הוגן, זה לא יהודי, לא ציוני ולא אנושי - וזה חייב כבר להיסתיים.
בשביל יהל ונווה.
בשביל טל.
בשביל כל מאה החטופים
בשביל המשפחות, החיילים, העקורים,
בשביל העתיד שלנו.