בלדה לזכרו של הגיבור יוסי טהר, בכיר בשב"כ שנפל בקרב עם מחבלים בשבעה באוקטובר והציל חיי רבים

יוסי טהר בן 39 מהשב”כ לא היה אמור להיות בשטח האש ב-7 באוקטובר. טהר עבד ביחידה סודית בשב”כ שאחראית על מניעת פיגועים רבים, וגם אחרי מותו אסור עדיין לפרסם את תמונתו.

הוא יצא לשטח עם צוות קטן של לוחמים כדי לחלץ לוחם פצוע מהיחידה. אחרי שהפצוע טופל – בהמשך הוא פונה מהמקום בעזרת מסוק וחייו ניצלו – המשיך טהר אל אזור קיבוץ מפלסים, שם התרחש קרב קשה.

תחת אש הצליח טהר למצוא קשר של המחבלים והאזין לו, כדי להבין את אופן הפריסה שלהם, ובהמשך חיסל שני מחבלים בטנדר. אבל, מייד הגיעו לכיוון מפלסים עוד עשרות מחבלים, חלקם ירו לכיוונו כשהם מסתתרים מאחורי מיגונית, והוא נהרג. קרב הגבורה בפתח מפלסים ב-7 באוקטובר סייע לכיתת הכוננות של הקיבוץ להשתלט על המחבלים שחדרו אליו והקיבוץ ניצל מטבח.

יעקבי שמעון כתב את הבלדה לזכרו של יוסי ז"ל, בן של חברו, אלי טהר. אלי שכל את אחיו סא''ל יוסי בפעולה מבצעית בלבנון 1981. ב-2001 שכל את בנו רועי, לוחם בנח''ל בנסיבות טרגיות. ב-7 באוקטובר שכל את בנו השני, יוסי, שנקרא על שם דודו. יוסי היה קצין בשייטת 13 ולוחם בכוחות המיוחדים של מערכת הביטחון.

יהי זכרו ברוך

חַרְבֹות בַרְזל / שמעון יעקבי

שֵׁש וַחֲצִי בַבֹּקֶר קָדְרּו הַ שָמַיִם,
צְלִילִי הַסִירֵׁנֹות הֶחֱרִידּו הָאָזְנַיִם.
גֶשֶם עֹופֶרֶת ובַרְזֶל נִתָך אַפַיִם,
מְדִינָה רְדּומָה בְאָזְלַת יָדַיִים.

יֹום שָמֵׁחַ , יֹום שִמְחַת תֹורָה,
הָפְַך קֹודֵׁר, שטּוף אֵׁימָה ומֹורָא.
הַטֶבַח הֵׁחֵׁל, וְהַצֹּאן לֹּא מּוגָן,
נִטְבַח, נִשְחַט, נִלְקַח בְלִי לָדַעַת לְאָן.

אֶל הַסְפָר שַמְתִי פְעָמַי,
לְהֹושִיעַ בְנֵׁי עַמִי בְמֹו יָדַי.
אֶל הַקְרָב חָתַרְתִי, חֲדּור מַטָרָה,
עַד שֶהֻכְרַעְתִ י וְנִשְמָתִי הֻתְרָה.

אִמִי, אִמִי, לֹּא רָצִיתִי שֶתֵׁעָצְבִי,
הָלַכְתִי לְהַצִיל, כִ י זֶה הַקֹול בְקִרְבִי.
לֹּא רָצִיתִי שֶיֵׁימַר לְבָבְֵׁך,
ּומָה שֶעָשִיתִי לָמַדְתִי מִמֵׁך.

אָבי, אבִי, כֹואֵׁב לִי אֶבְלְָך,
לֹּא הִ תְכַּוַנְתִי לְצַעֵׁר אֹותְך.
אֲנִי רֹואֶה כַמָה אַתָה נּוגֶה וְסֹובֵׁל הָמֹון,
עַל גַבְך אַתָה סֹוחֵׁב שַקִים שֶל יָגֹון.

בְכָל שְנֹות שֵׁרּותִ י חֻנַכְתִי לְהָגֵׁן,
תָמִיד לְהֹובִיל, תָמִיד לִהְיֹות חֹומַת מָגֵׁן.
מּול פְנֵׁי הַסַכָנָה, נֶגֶד חַיֹות אָדָם חֵׁרַפְתִי נַפְשִי,
לְהַצִיל חַסְרֵׁי אֹונִים הָיָה לִי צָו אִישִי.

שִלַמְתִי מְחִיר יָקָר, בְלֶכְתִי גָרַמְתִי לְרַבִים צַעַר,
אַך גַם שִמְחָה נָטַעְתִי בְלֵׁב נִיצֹולֵׁי אֹותֹו יֹום סַעַר.
אִמָא, אַבָא, אֲנִימִצְטַעֵׁר עַל תּוגַתְכֶם,
לּו רַק יְדַעְתֶם כַמָה אֲנִי אֹוהֵׁב אֶתְכֶם.

אִמָא, אַבָא, דָאֲגּו נָא לִילָדַי,
ּולְרַעְיָתִי תְנּו כָתֵׁף עַד בְלִי דַי.
הֱיּו כֻלְכֶם בְיַחַד אֲגֻדָה אַחַת לְתִפְאַרְתִ י
תִחְיּו בְטֹוב ומִדֵׁי פַעַם תִזְכְרּו אֹותִי
וַאֲנִי... זֹו תִהְיֶה נֶחָמָתִי.