אפריל המשוגע

 אומרים שהחיים הם מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות אחרות.
אבל לפעמים החיים הם בעצם מה שקורה בזמן שממתינים למונית לצד מזוודות שהרגע פינית מהדירה של האקס שלך.

עוברת לך בראש המחשבה הארורה מכל - "מה עכשיו?" או יותר גרוע "איך עכשיו?" ואז את מבינה, בעל כורחך שמשהו חייב להשתנות. לא לפני כמה ימים, לא מחר, עכשיו.



אז את חוזרת הביתה בשתי מוניות, אחת שמחזירה את הארון שלך ואחת שמחזירה אותך עם התיק שבאת איתו לאותו מפגש סיכום מקולל. שותפה שלך יורדת לעזור לך עם הדברים, גם הנהגי מונית עוזרים לך לעלות את החיים שלך במעלית של הבניין אל תוך הדירה הקטנה שלך ואת נכנסת אחריהם בדלת עם לב שבור וגוף חלש ואת מובסת. עוד לפני שהמלחמה הגדולה על החיים שלך מתחילה, את נשארת עם מחסנית ריקה של אופטימיות וללא כל תוכנית פעולה אחרת. אבל עכשיו צריך לפעול, לא משנה איך אבל העיקר תתחילי בצעד אחד קטן.

אחרי שלוש שעות, שתי מזוודות וראש כואב אחד מצאתי את החיים שלי בשלמותם מסודרים מחדש בארון הבגדים שלי אבל לא פורקן לתסכול שלי. הצעד הראשון שבחרתי לעשות היה לרדת לסופר השכונתי ולקנות יין. הצעד השני היה לדבר עם אמא והצעד השלישי היה לבקש עזרה. ביקשתי עזרה כי לפעמים גם כשאת חושבת שתכננת את החיים שלך כמו שצריך, העובדות בשטח מוכיחות לך אחרת.

את קוראת בלוגים שאמורים לתת לך תשובות לשאלות הכבדות שלך, ואת נרשמת להרצאות שאמורות לעלות את הביטחון העצמי ששוב נרמס, ואת מתחילה לחפש פסיכולוג שאמור לתת לך פתרונות למחשבות שהצטברו לך אי שם בראש ואת בוכה. כל יום. כל הזמן. בריצה, בהרצאה ותוך כדי קריאת הבלוגים. לא מבינה איך זה קרה, מה עשית הפעם שגם הוא הלך ואיך ממשיכים מכאן הלאה.

אחרי חודשיים כאלה, חבר טוב שלי ג'ון שהכרתי אותו בצבא כאדם אנטיפת ולא חברותי והפך להיות החבר הכי טוב שלי עד היום, הוא דיבר איתי (שוב) על הסדנא שהוא עשה. ובאמת אם יש מישהו שאפשר להגיד עליו שהשינוי שהוא עבר הוא המשמעותי ביותר הוא ג'ון. אפילו בחבורה שלנו הייתה בדיחה שאם מישהו נכנס לתקופה מבאסת בחיים שלו והוא עצוב אז היינו אומרים לו בצחוק "מה נהיית ג'ון?" כאילו מה נהיית דיכאוני עכשיו? צא מזה. ג'ון באמת יצא מזה, היום למשפט הזה כבר אין כל משמעות כי הבנאדם השתנה במאה שמונים מעלות. הוא מסתכל על דברים אחרת, מבין אותם אחרת ופועל אחרת. עכשיו אנחנו באמת רוצים להיות ג'ון. אז הוא דיבר איתי על התהליך שהוא עבר, על הסדנא שהוא עשה וכבר שנתיים רוצה שאעשה אותה גם.

יש עוד משהו שאומרים על החיים, והוא שכל דבר קורה בזמן שהכי נכון לו לקרות.
ולא היה זמן יותר מתאים מהתקופה הזאת שדברים יקרו או יותר נכון ייעשו. והגיע  הזמן שהפעם ייעשו ממנו.



נרשמתי לסדנה הזאת. חמישה ימים שבהם התובנות והאסימונים לא הפסיקו ליפול, הלב נפתח מחדש וההסתכלות שלי התחילה להשתנות. הבנתי הרבה דברים אבל בעיקר שלא מדובר בסתם "תקופה" שעברתי. "גיל ההתבגרות" זאת תקופה, אבל שמונה שנים בערך של בלבול זה כבר "לייף סטייל". אז מה אני באמת רוצה? זאת שאלה שנשאלה הרבה, גם בראש שלי וגם בסדנא עצמה. אומנם עדיין אין תשובה חד משמעית אבל לפחות קיימת בי התשובה של "מה אני לא רוצה". ואני לא רוצה להיות ג'ון יותר (סליחה ג'וני) אני רוצה להיות אני. כמו שאני. ולאהוב את זה! מצחיק שאנחנו מצפים מכל האנשים סביבנו ומהמערכות יחסים שלנו שיאהבו ויקבלו אותנו כמו שאנחנו אבל אנחנו בכלל לא מצליחים לקבל את כל הדבר הזה שנקרא "אני".

שינויים הם דבר שלוקח זמן, אבל גם הצעד הראשון והקטן שעשינו כדי להשיג אותם הוא כבר השינוי עצמו.
וחשוב שנזכור תמיד - דברים לא קורים סתם. הם קורים בזמן הכי נכון להם..
ממני אליכם עם המון אהבה, שניה.