עמירם הירדני ב"פוסט" מרגש ועצוב על סיפור אהבה בין חרדית לחילוני

הוא נפצע במהלך שירותו הצבאי, כך סיפר לי באותו ערב. לא פציעה מבצעית, לא פציעה חמורה, סתם פציעה. קפיץ מחסנית שפקע, זינק לעינו השמאלית, וגרם לנזק. בתחילה כאב עמום שהדחיק, ולאחר מכן – "זבוב" שהופיע בזווית עינו וגדל, ונדד, עד שאזר אומץ והלך למרפאה הגדודית. הרופא הצבאי הבין שללא התערבות כירורגית מיידית, עלול החייל לאבד את ראייתו. הוא הזניק אמבולנס צבאי שהעביר אותו לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. השנה הייתה 1981, וקורות השנה ההיא שינו את מהלך חייו.

רופא העיניים התורן באותו לילה חשוך וחמים טפטף לעינו של החייל מספר טיפות להרחבת האישונים, וביקש ממנו להשעין את סנטרו על מכשיר לבדיקת עיניים. הוא הציץ ודיווח כלאחר יד, אבחנה שנחרתה על ליבו של החייל: "היפרדות, וקריעת רשתית טראומטית". החייל היה כה עייף, שאפילו לא חקר מהן המשמעויות ואילו השלכות יש לאבחנה, ולמה צריך להתכונן. האחות התורנית שאלה למי ברצונו להתקשר, והושיטה לו את שפופרת הטלפון. הוא התקשר לבית הוריו. ההודעה הלקונית שמסר אמרה: "נפצעתי, אני בהדסה עין כרם". הוא ניתק והלך לישון בבגדיו. לבקשת האחות להפקיד את נשקו, צחק חיבק את הנשק ונרדם מייד.

בחצות הלילה הגיעה אחותו. היא דווקא שאלה את צוות המחלקה, ונענתה. "יש צורך בניתוח חירום, צריך להלחים את הרשתית מחדש, ולחבר אותה לגלגל העין". הרופא הוסיף שיש כאן מזל גדול, שכן אם הרשתית הייתה ממשיכה להיקרע ולהיפרד, יתכן ואובדן ראיה היה בלתי נמנע.

למחרת, התעורר החייל, רעב ומטונף, והבין שחלק את מיטתו עם נשק, ושישן בסרבל חסין האש אתו הגיע. בינתיים כבר הגיעו נציגי הצבא, לקחו את הנשק תמורת קבלה, הרגיעו את החייל, ובישרו לו שעד להודעה חדשה, אינו צריך לחזור לגדוד. מאוחר יותר הגיעו גם הוריו, ואז התבשרו כולם שניתוח החירום ייערך בצהרי אותו היום. וכך היה. הניתוח היה קצר ומוצלח, הרשתית "הולחמה" באמצעות נקודות של פחמן קפוא, וחוברה לה יחדיו למקומה ההיסטורי, בשתי טבעות של צריבות לייזר. העין נחבשה, ואפלה ירדה על חצי עולם.

אבל דא עקא, החייל, שמתמיד היה ועודנו תולעת ספרים, התבקש שלא לאמץ את עינו השנייה. מאחר ושתי העיניים קשורות אחת לשנייה כמו תאומות סיאמיות, אסור היה אפילו לקרוא את כותרות העיתון. ומה עושה חייל משועמם שאסור לו לקרוא? מחפש עניין מסביבו.

רצה הגורל, ובמיטה שלידו היה מאושפז ילד בן חמש, ממשפחה חרדית, שאביו, רחמנא ליצלן, הכין יין ביתי. הילד התעניין, ניסה לפתוח את הבקבוק התוסס בטרם זמנו, והבקבוק התפוצץ. רסיסים ממנו חדרו לעינו של הינוקא, וגרמו לנזק שלא ניתן היה לתקן. הפעוט איבד את עינו. והנה מסתבר, שכנגד כל הסיכויים, חייל, וילד חרדי בן חמש, שניהם פצועי עין, יכולים לנהל שיחות מעניינות. בימים הבאים דיבר החייל עם הילד החרדי, ולאט לאט הכיר גם את הוריו, את אחיותיו ואחיו, את סבו וסבתו. אבל בעיקר את דודתו האחת, ואחר כך אפילו יותר, את דודתו השנייה.

הימים חלפו, וגם השבועות. שתי הדודות ביקרו את הילד לעיתים קרובות, ביקורים שהחייל ציפה להם מאד. בתחילה מתוך שעמום, מאוחר יותר מתוך עניין של צעיר בן 19, ובימים האחרונים ממש – מתוך געגועים.

יום השחרור מבית החולים הגיע, והחייל שוחרר, מצויד בסרבל חסין אש, קבלה על נשק שהופקד, עין מטולאת, וכתובתה של דודתו הבכירה של הילד החרדי בן החמש. היו אלו ימים שלא לכל אחד היה טלפון, בוודאי לא סלולרי. בנוסף, נערות חרדיות הן לא בדיוק נערות שמציעות את מספר הטלפון שלהן לחייל לא דתי, פצוע ככל שיהיה.

הוא כתב לה מכתב. מכתב נחמד, לא מחייב, אפילו סתמי, ובו הודה לה על שאירחה לו לחברה בזמן פציעתו. למרבה הפלא התקבלה תשובה בתוך מספר ימים. התשובה הייתה ארוכה הרבה יותר מהמכתב ששלח. הוא ענה, והיא ענתה שוב, עד שכפי הנראה קרה משהו ומכתב אחד נוסף הגיע, אחרון, יתום, ואמר משהוא בסגנון: "הקהילה שלנו לא מעודדת קשר עם בחורים שאינם דתיים ולמטרות שאינן נישואין". הוא הבין. קצת כעס, הצטער, נפגע, והתאכזב, אבל הבין. אבל היה במעטפה דבר מה נוסף. היה בה מכתב נוסף, קטן ותמים מהדודה השנייה, הצעירה. המכתב אמר שאיתה, בניגוד לאחותה הבכירה, אפשר ואפילו רצוי להתכתב.

החייל לא חשב פעמיים, ישב וכתב ושלח, וקיבל כפליים, ושלח שוב, וקיבל עוד, והנה מבלי שהרגיש היה מעורב במערכת יחסים לא מוגדרת, לא שגרתית, אבל מעניינת עם צעירה חרדית יפהפייה, מרתקת, שהחלה בצורה שלא הבין, לכבוש את ליבו.

אבל המציאות האכזרית של המזרח התיכון השתלטה כרגיל על מהלך העניינים. החייל יצא לקורס קצינים, המדינה יצאה למבצע "שלום הגליל" שלימים נקרא "הבוץ הלבנוני", והנערה תפסה לה קרן זווית בלבבו של הקצין הצעיר. בנוסף, פגש צעירה אחרת, לא דתית, מעניינת כשלעצמה, מה שדחק את הצעירה החרדית לפינה חשוכה ונידחת אפילו יותר בליבו.

הקצין עם עינו המשופצת וחברתו החדשה המריאו, יצאו, בילו, "קרעו את תל אביב", כמו שהיו הצעירים אומרים אז, ב 1983. עד שכמו איקרוס ודדלוס, נשרפו כנפיהם מהשמש ושניהם צנחו אל הקרקע, מותשים, מאוכזבים, לא בטוחים מה בדיוק קרה, למה התחיל, ואיך הסתיים. הצעיר, בצר לו, נזכר בצעירה החרדית, ועשה מה שבחורים צעירים עושים לפעמים. הוא העלה באוב את כתובתה ושלח לה מכתב. המכתב נענה בתוך ימים ספורים, והפעם כבר הכיל הוראות התקשרות הדומות יותר לסוג התקשורת שיש בין מרגלים לבין מפעיליהם. "ביום מסוים, בשעה מסוימת, אהיה אצל אחותי הנשואה במספר הזה", כך נכתב. "אם תרצה, תתקשר". הוא רצה והתקשר.

וכך התנהלו השיחות שהלכו ותכפו, ונעשו יותר ויותר רומנטיות, ממש כמו שצעירים אחרים ניהלו באותם ימי קיץ דביקים. זה היה ביום העצמאות של שנת 1983. כך לפחות זוכר החייל שאת סיפורו אני מספר. הצעירה החרדית אמרה לו בטלפון שאחותה ובעלה, דתיים לאומיים – לא חרדים, עורכים פיקניק ביום העצמאות ושהוא מוזמן, אם ירצה, להצטרף. הוא רצה, וביום האמור עלה לירושלים והצטרף לפיקניק עם אחותה של הנערה החרדית, בעלה, ילדיה, והיא עצמה, שבשנתיים שחלפו מהפציעה, יפתה עוד יותר. הרבה יותר.

החייל חשש מהפגישה איתה, שכן עברו מספר שנים, וחשש עוד יותר מהפגישה עם משפחתה. בכל זאת, סיטואציה חריגה: קצין לא דתי, נערה חרדית, אחותה ובעלה הדתיים-לאומיים, אחייניה הקטנים. אבל החשש התבדה. השיחה קלחה, האוכל טעם לחיכו, והילדים הקטנים היו חביבים. הכל היה נפלא. בפעם הראשונה מאז הפרידה מחברתו הרגיש החייל את פעימות ליבו. הוא הרגיש שהעולם בא על תיקונו, שהשמש שוב זורחת, שיש חיים אחרי הפרידה.

מאותו יום, התראו כמעט מדי יום. החייל היה מגיע מתל אביב, באוטובוס, בטרמפים, או ברכב צבאי לירושלים, והזוג היה נפגש בכל מיני מקומות שעיניים חרדיות לא שוזפות, ולא מדווחות למטה הכללי על סטייה מהנהלים. יער ירושלים, גן הוורדים, עין חמד, ואפילו חלקים מהעיר העתיקה. כולם היו מקומות בהם אפשר היה להיפגש, לטייל, ולדבר. אבל בעיקר, נפגשו אצל אחותה הדתית לאומית. זו שהבינה את טבע האדם, ושעדיף בבירור שפגישות כאלו יקרו בצורה מבוקרת ומפוקחת, בצל קורתה.

אבל ירושלים היא עיר קטנה, ועיניים לה בכל פינה, וביום מן הימים אמרה אשה לרעותה, שספרה לחברתה, שהודיעה לבעלה, שלחש על אוזנו של אחד המתפללים הקבועים במניין הוותיקים בו התפלל אביה של הנערה החרדית היפה והמאוהבת, שנפל דבר. רצים יצאו דחופים במצוות האב לברר במה מדובר, ואיך אפשר לעצור את האסון הממשמש ובא. מאחר ומדובר היה בקהילה הדוקה וקרובה, לא היה מנוס משאלת רב, שפסק והכריע מיד שיש להפסיק להיפגש ויפה שעה אחת קודם. ללא התראה מוקדמת נארזה הצעירה, ונשלחה באחת לנמל התעופה, והמריאה לאמריקה, הישר אל חצר האדמו"ר. שם, חשבו הרבנים, ירביצו בה תורה ויראת שמיים, ונשמתה תשכח את החייל ההוא.

ליבו של החייל נשבר. לרסיסים. מעולם לא הרגיש כך. לא לפני ולא שנים אחרי. אבל זה היה רק קצה הקרחון. הסתבר שכשקהילות שלמות מחליטות על עניינים שבלב, הן לא מסתכנות במה שאתם ואני מכנים "נוסטלגיה", "זיכרונות נעימים" ושאר מרעין בישין. ימים מספר לאחר המראתה, הגיעה אל החייל חבילה. קופסת נעליים, עטופה בנייר חום, וכרוכה בחוט משיחה, ובתוכה כל מילה שנכתבה, כל פרח מיובש, כל מתנה גדולה כקטנה, כל קצה קצהו של דבר מה פעוט ככל שיהיה שנתן החייל, לחברתו, הצעירה החרדית היפה. כל מערכת היחסים היפה והתמימה הזו נארזה בקופסת נעליים, ונשלחה בדואר ישראל אל ביתו של החייל. הוא פתח את הקופסה ובהה בחוסר אמון מוחלט במה שראו עיניו. במילותיו שלו: "ראיתי את ליבי, קרוע ממקומו אך עדיין פועם, מוטל בתוך קופסת נעליים, מדמם את שאריות הדם שנשארו בו".

עברו שנים רבות. הצעירה נישאה ונולדו לה לא מעט ילדים, וכבר נכדים. גם החייל נישא. פעמיים. והוליד ילדים גם הוא. כן, הם דיברו במהלך השנים, "היו בקשר" כמו שאומרים האנשים. אבל את הנעשה, כמובן, אין להשיב. וטוב שכך.

כשסיימתי לכתוב את עדות החייל, קראתי אותה שוב ושוב. הבנתי כמובן שזהו רק צידו האחד של הסיפור, ושאת חלקיו האחרים לא אדע לעולם. חלקה של הנערה עצמה, שחוותה חוויה אכזרית, ללא ספק, את זאת ידעתי מדבריו. לא ידעתי את חלקם של משפחתה, אחיותיה, אביה, אחיה, והרבנים המעורבים בעקירת החייל מליבה. הבנתי, בנוסף, שלמרות שאומרים התמימים "עזה כמוות אהבה", הרי שלא העלו בדעתם שיש החושבים שאהבות מסוימות חייבים להמית בעודן באיבן. ועוד מחשבה חלפה בליבי שלי בקוראי את סיפורו של החייל שהעליתי על הכתב.

שלמה המלך כתב בשיר השירים:
"השבעתי אתכם בנות ירושלים, בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".

המפרשים אומרים: אל תזדרזו לאהוב עד שתמצאו את זה שמתאים לכם. או כמו שאומרים האמריקאים הפתאים: עד שתמצאו "את האחד, או ,האחת", בה"א הידיעה. אבל גם שלמה המלך לא ידע שממש לא מספיק שהאהבה תחפץ. לא מספיק שהנערה תחפץ. לא מספיק שהחייל יחפץ. צריך שגם הקהילה, הרבנים, המקורבים, האחים, המשפחה, השכנים, ואפילו סתם עוברים ושבים, יחפצו כולם. שלמה המלך מן הסתם גם לא שיער בנפשו שאפשר לעקור לב ממקומו בין הצלעות, ובעודו פועם בהתרגשות, לארוז אותו בקופסת נעליים ולשלוח אותו לתל אביב. בדואר ישראל.