בחיים אנחנו משתמשים בהמון מסכות. אנחנו קמים בבוקר ויוצאים לעבודה/ חברים / משפחה עטויים במסכה.

כששואלים אותנו מה שלומנו אנחנו מהנהנים ואומרים 'הכל בסדר', 'נפלא', 'סבבה', אם בכלל מישהו עוצר לשמוע את התשובה שלנו.

מה מסתתר לנו מתחת לאותה מסכה? האם יש לנו מקום לשתף את מה שאנחנו מרגישים? האם יש לנו אוזן קשבת כשאנחנו מורידים את המסכות?  

צילום: pexels

באחת הפעמים סיפרה לי מ׳ שהיא בחיים לא מספרת לילדים שלה מה היא באמת מרגישה. כשהם מתקשרים או באים אליה תמיד היא מספרת שהכל טוב אצלה, כלום לא כואב לה, היא לא מרגישה בודדה והכל-הכל מצויין. היא מספרת להם שהיא באה והולכת, מביאה ולוקחת, עסוקה כל היום ומתרוצצת. 

בשיחות שלנו, כשהיא מורידה את המסכה, אני מגלה אשה עם המון כאב ובדידות. המון שאלות נוקבות אל עצמה ועל חייה. אני מגלה אותה באמת. הרבה פעמים היא חשה בדידות עצומה או כאב אבל שומרת אותם לעצמה.

"למה?" אני שואלת. "איך אפשר לחיות בכזו הסתרה? את לא משתפת את הילדים כי…?"

"אני לא רוצה להכביד, להקשות על הילדים שלי. מה יעזור לי לספר להם?"

המסכות משמשות אותנו בחיינו על מנת לשמור עלינו. במשך הזמן אנחנו מתרגלים לחיות עם המסכות ושוכחים שיש מקומות שאנחנו מספיק בטוחים להוריד אותן ולחשוף את פנינו.

כל אדם צריך מישהו אחד כזה - לפחות אחד, שאתה יודע שהוא המקום שלך להיות אתה. בלי מסכות, בלי הצגות,בלי הצורך להתחבא מאחורי עזרים חיצוניים - פשוט להיות אתה.

אני ממליצה על בן/בת זוג - בסופו של יום, רוב שנות חיינו בילינו זה במחיצתו של זו.

אם אין אפשרות כזו מצאו חברה טובה, שכנה, אחד הילדים שאתם בודאות יודעים שיוכל להכיל אתכם, איש מקצוע - או כל אחד אחר שיכול לתת לכם להרגיש הכי אתם בעולם.

חשוב לי לחדד כמה נקודות שאני מוצאת כחשובות: 

זה שאנחנו לא משתפים את הילדים שלנו - איננו אומר שהם לא יודעים מה עובר עלינו.

מותר לנו לשתף את הילדים שלנו ממקום של רצון לחלוק.

אם נבוא בטענות, תלונות, טרוניות - נקבל כתף קרה.

לרוב זה לא מה אנחנו אומרים - אלא איך אנחנו אומרים את הדברים.

מותר לנו, ואפילו מומלץ, לספר לילדים שלנו מה עובר עלינו. זה ״מודלינג״ מצויין למערכות יחסים זוגיות ובכלל.

לשתף ולחלוק קשיים זו איננה חולשה - זו עוצמה ויכולת מופלאה.

שיתוף הוא שפה - אפשר ללמוד אותה. ללמוד איך הוגים אותה נכון, את הטונציה הנכונה והמקצב. לומדים מתי להשתמש בה ועם מי. שיתוף היא שפה כל כך חשובה - אל תשארו עם זה לבד.

מ׳ למדה להוריד את המסכה עם בתה, שם הרגישה הכי נוח.

היא ידעה מתי תוכל לפנות אליה, מתי מתאים לבתה לפנות לה זמן ומתי לא, למדה איך לפנות אליה ואיך להביא את עצמה בלי להרתיע את הבת. 

היא למדה שיש מקום בעולם הזה שיכול, רוצה ואוהב להכיל אותה - על כל מי שהיא באמת.

יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק  או בטלפון 050-6803313

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו