"איזה כיף להם", אני מביטה בקנאה על שכניי שומרי השבת הצועדים בניחותא שבת אחרי שבת יחד בשבילי העיר, לא ממהרים לשום מקום - לא לראות רקפת על איזה הר, לא לרכוב על אופניים באיזה תל, לא למנגל את עצמם לדעת עם כל עם ישראל באיזה חורשה ולא לעמוד בפקקים אחרי הדרום האדום.

משהו בהליכה השלווה אחרי בית הכנסת והחמין של שבת עורר בי קנאה, בעיקר לנוכח העובדה שבחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי משבת לשבת, שעות על גבי שעות, משלימה את כל מה שלא הספקתי כל השבוע. לא משחקת ברשת החברתית, אלא עובדת או לומדת או משלימה חורים של כל הדברים שדחיתי, כי הילדים כבר גדלו וגם ככה הם לא רוצים לטייל איתנו, אז עד שהם יתעוררו בשתיים ויתפגרו מול המסך, אני יכולה לכבוש את החורים שדורשים שקט.

איור: shutterstock

וככה אני מתחילה את השבוע עם הלשון בחוץ ובייסורים נוראים שבזמן שאני עבדתי כל עם ישראל עשה סלפי רקפות. זהו. החלטתי שדי. שיותר אני לא עובדת בשבת, אחרי הכל אני נכדה של רב שבוודאי מתהפך בקברו לנוכח המציאות הלא הגיונית של נכדתו.

אז הגדלתי ראש והחלטתי להכריז על שבת ויינפש. הודעתי קבל משפחה שמכניסת השבת ועד יום א' בבוקר כל המחשבים בבית סגורים, שהשבת אנחנו לא מטיילים ולא עובדים, נחים. הם הסתכלו עליי ואמרו "טוב". אחר כך הם שאלו בחשש אם טלוויזיה מותר. מתחתי את החבל לכמה דקות של התלבטות ואחרי שראיתי את בהלת "את חוזרת בתשובה?" בעיניים של כולם הסכמתי שידליקו את הטלוויזיה.

מרוגשת מההחלטה לשבת ולהינפש, החלטתי לקרוא ספר, להכין חמין, לשחק עם הילדים משחק קופסה, לדבר איתם, לשמוע איך עבר עליהם השבוע, החודש, החיים, מי הם ולמה הם רעבים כל הזמן. בסיסי כזה. שיח של הורים וילדים יצא אל הדרך.

בניגוד למצופה שהעלילה תסתבך ותסתיים בהבנה שלא לעשות כלום בשבת מעייף יותר מאשר לעבוד או לטייל, אגיד כבר מראש, שאחרי הפסקת עישון זו ההחלטה הכי חכמה שלקחתי בחיי. לא היה לי דחוף שום דבר - לא לקום, לא לברר לאן כדאי לנסוע ואיפה יש הכי פחות אנשים והכי הרבה אטרקציות.

לא לתלות כביסה, לא לקפל, לא להעמיס לארונות, לא לצעוק עליהם שיקומו כבר שתיים, לא להסתער על המחשב כי חייבים להספיק, לא מיהרתי לבדוק מה השעה ומה קורה ברשת החברתית. לא עניינו אותי כל הסלפי רקפות. הייתי אני לעצמי ולבני ביתי בשבת חורפית שבאה בהלימה מוחלטת לפנטזיה של מנוחה טוטאלית. גם קצת חזרנו לתקופת הרווקות ורבצנו שעות במיטה מול סדרת טלוויזיה טובה והיה לנו כיף.

ועל זה סבתא שלי אומרת "באמת טוב שנזכרת, אבל אף פעם לא מאוחר". שבת ויינפש. ממליצה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו