תערוכתם של אורית ישי ושל אייל אסולין בגלריית "דנה" בקיבוץ יד מרדכי (אוצרת: רווית הררי), בוחנת את השתנות מקומו הפיזי והסמלי של הפרדס בנוף הישראלי.

מקומו של הפרדס בנוף. (מימין) וידיאו והדפס צילומי של ישי, משמאל מיצג של אסולין

בעבר היה הפרדס ענף ייצוא מרכזי בישראל ומקור לגאווה לאומית. משנפגעה רווחיותו של הענף, נעקרו אלפי דונמים של פרדסים.

החקלאות המסורתית פינתה את מקומה לחקלאות עתירת ידע. פיתוחים טכנולוגיים שונים המירו את עבודת הכפיים המסורתית, זני פרי מהונדסים גנטית תפסו את מקום הזנים המקומיים, ואפליקציות דיגיטליות החליפו את תפוז השמוטי כמוצרי הייצוא המזוהים עם ישראל בעולם.

תהליכים אלה לובשים אופי פרודי ב"מבצע רעם חזק", סרטה החדש של אורית ישי, החוקרת בעבודותיה דימויים בעלי מטען תרבותי, פוליטי והיסטורי, באופן המבודד אותם מהקשרם, מרוקן אותם מתוכנם המקורי והופך אותם לייצוגים חזותיים מופשטים.

זוהי פרודיית מתח של 11 דקות המגוללת את מרדפם של סוכני ביון אחר נוסחה סודית ומוצפנת היטב, לפיתוח מוצר מסווג המתיימר "להגן על העולם".

אופן פעולתה של ישי פתייני אך מתעתע. מעברים מהירים בין סצנות ובין אתרי התרחשות שונים, פיתולי עלילה מהירים, פסקול דרמטי וסיום אבסורדי - יוצרים תחושה של סרט קומי, קליל וקצבי ובעל מסר ברור.

אך מתחת לפני השטח נרקמת בו קינה שקטה לעולם שהיה ונעלם, המסופרת בעיקר דרך האתרים שבהם מתרחש הסרט, שצולם ברובו בקיבוץ יד מרדכי.

דומה כי לא בכדי בחרה ישי לפתוח את הסרט בבית קברות ירוק ופסטורלי - בית הקברות של הקיבוץ. מבקרת בבית העלמין היושבת לנוח על ספסל אבן מושיטה פלח תפוז לסוכן החולף על פניה, אך זוכה להתעלמות.

ידה המושטת נותרת תלויה באוויר בלא מענה, אוחזת בפלח התפוז המיותם שאין לו דורש. בסצנה קודמת שבה מתצפת איש המוסד לכיוון בית העלמין, הוא לוכד במשקפתו קבוצה של פועלים תאילנדים החופרים קבר טרי.

הידיעה כי עובדי ענף החקלאות בארץ הם תאילנדים ברובם, יוצרת הקבלה בין עבודת האדמה לבין פעולת חפירת הקבר. גם בית האבן הנעול והריק, שבו מתגלה הנוסחה הסודית, נושא בחובו מטענים היסטוריים וקונוטציה של מוות.

המבנה הנטוש הוא בית הבאר הישן של הקיבוץ, ששימש בשנותיו הראשונות של הקיבוץ מקור מים להשקיית הפרדס. עם השנים יבשה הבאר, ובית הבאר הפך לבית הלוויות של הקיבוץ.

פעולה נוספת של הפשטה וריקון יצרה ישי בעבודה Paradise - עבודת צילום מופשטת הנראית כמניפת צבעים הנעים מכתום־צהוב ועד ירוק. פסי הצבע מבוססים על צבעי קליפותיהם של זני הדרים שונים. הקליפות מרוקנות מעושרן החומרי, מהטקסטורה המזוהה עִמן ומכל סממן מזהה אחר.

בחלקה השני של הגלריה מוצג פסל גדול של אייל אסולין: מזרקת מים הנראית כטוטם מוזהב, והמורכבת ממסנני מים הפולטים זרזיף בשפיכה מתמדת.

יש כאן רמז להתפתחות מערכות ההשקיה החקלאיות בפרדסים בארץ, לבנייתם של מִגדלי מים בדרום הארץ שקישטו את נופי ילדותו באופקים, וכדרכו של אסולין - לסמלים של גבריות שופעת ומתפרצת הנמצאת על סף קריסה.

הטוטם המוזהב של אסולין הוא מעין מקדש מתנוסס ומתהדר לגבריות החלוצית המתפרצת שהובילה לבניית הארץ ולהפרייתה, עגל הזהב של החקלאות העברית המשגשגת. אלא שהמעיין יבש, ועמו ענף הפרדסים.

הטוטם נמצא אומנם בשפיכה מתמדת, אך המים הזורמים ממנו אינם מפרים את האדמה סביבו, כמו במעשה אוננות. אם בעבר הניעו שרירים וזיעה גבריים את גלגלי התעשייה ואת ענף החקלאות, כיום מניעים אותם פיתוחים טכנולוגיים חדשים, והפאלוס הזהוב והשופע מרטיב רק את עצמו.

הגלריה פתוחה בימים: רביעי 15:00-10:00; שבת 16:00-11:00.

נעילה: 31.3

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו