בימים האחרונים התמלאו קירות הפייסבוק של בני האומה שאוהבת לחגוג, גם אם זו לא ממש השנה החדשה שלה, בסיכומים ובברכות. רק לפני ארבעה חודשים אמרנו שנה טובה והנה שוב ספרנו לאחור בציפייה דרוכה ל־Happy New Year עם זיקוקים ומבטים נוסטלגיים ל־2017, כמספר ששייך לעבר, זמן שהיו בו אינסוף רגעים, חלקם קסומים וחלקם (נו מה לעשות) פחות.

שלושה ילדים שצמחו לגובה של דור הנפילים והותירו אותנו קצת מאחור ממשיכים לרוץ סביב הצורך להספיק - לסדר, לארגן, לנקות, לעבוד, ללמוד, לישון, להיראות טוב. מאות פוסטים, מחיאות כפיים בדמות לייקים, חברים וירטואליים חדשים, ערוצים מתפצלים, ראיונות מרתקים, סיפורים מרגשים, חזרה לספסל הלימודים.
הייתה גם מנגינת הנחירות שלעולם נשארת, החברות שנמצאות שם בכל שנה, ארוחות שישי בחיק המשפחה וקופסאות ששוב שכחתי להחזיר. עמדתי בפקקים, קיללתי בכבישים, סימסתי ברמזורים, חיכיתי שעות בדואר ישראל, הבטחתי לוועד הבניין להזיז את האופניים למחסן, הארון המשיך להתבלגן מעצמו והגרביים... אחחחח הגרביים.

צילום: pixabay


הייתה שנה, כמו כל שנה במדינה קטנה עם חור גדול, אבל כאן ביתי ושום דבר לא יעזור. והנה היא באה, 2018.

היא תתקבל בקול נחירה רמה אבל עם אותם הרצונות לכבוש, לעשות, לפרוץ גבולות, להשתבח במילים, להתגלגל מצחוק מסתם איזו שטות, להתעקש על ג'ינס מידה 38, גם אם זה מותיר אותי בלי אוויר, לבנות עוד גשר למציאות העשייה, לסמן עוד "וי" על מפת העולם, להביט בעולליי בגאווה ולבקש רק שיישאר: החנייה הטובה מול הכניסה, החיוך של הקופאית מהסופר, הבשר הטוב בקצבייה, הטלפון הכי זמין כשמשהו ישתבש, הכלים בכיור, הגרב הנעלם, ארון בלי היגיון ומחשבה שאין לי מה ללבוש, שערות של כלב בכל פינה והקונצרט הזה בכל לילה.

שהמציאות תמשיך להיות מציאות ובתוכה אני, ההולכת בדרכי עם או בלי הפרעות, שתמיד אוכל לשמוע את ציפור הנפש שרוצה לעוף. שהוריי ימשיכו לרוות נחת, שאהוביי ימצאו את הדרך שלהם לחיות במקסימום הנאה ובמינימום פציעות.

שאקבל את זה שאני קצת מתבגרת, שאין לי סבלנות לטיפשות ושאין בתוכי מקום להכיל את מי ומה שלא עושים לי טוב.

2018 – כולנו באים. כל הסלפי והלבבות, כל הוויכוחים והשחיתויות, כל ה"הוא אשם" ואני כאן רק במקרה. נמשיך לא להסכים, נתווכח על מה שחשוב יותר או חשוב פחות, נרצה שלום עולמי ונעדיף לקבל אותו על מוכן, כשנשב על הכורסא בסלון מול הטלוויזיה. נמשיך לחיות באי השפיות הקבועה במטר על מטר בארץ חמדת אבות ונהיה בטוחים ששם, מעבר לים, הכל יותר קל ואיך לא קנינו ביתקווין. נצקצק שפתיים על התחממות הגלובלית, נתגייס לעזור לרעבים בעולם ולא נשכח להזכיר להוא שנסע קצת לאט במה אמא שלו עובדת.

2018 מה היא מבשרת? בעיקר שהנה התחילה לה שנת מיסים חדשה.

שנה אזרחית טובה

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו