לפני מספר חודשים החלה צאלה פינטו מזיקים במאבק מול רכבת ישראל לתגבור מספר הרכבות מהדרום ולקיצור משך הנסיעה למרכז הארץ.

הצבתי משימות ועמדתי בהן. פינטו

המאבק האישי של פינטו, המתגוררת בקיבוץ ועובדת בחברת הייטק במתחם הבורסה ברמת גן, הפך ביוזמתה לקמפיין ציבורי של תושבי הדרום וראשי הרשויות באזור, תחת הכותרת '50 דקות'.

"עד לפני שנה וחצי הייתה הרכבת מאשדוד לתל אביב כמעט ישירה", מספרת פינטו. "היא עצרה ביבנה ובראשון לציון, ואחר 35 דקות היא הגיעה לתל אביב. הקו הזה בוטל והוחלף בקו מאסף המחבר את הפריפריה בדרום למרכז הארץ, ועוצר בדרך בשתי תחנות נוספות בבת ים, ובעוד שתיים בחולון.

"המהירות הממוצעת של הרכבת בקו הזה ירדה לחמישים קמ"ש. בעקבות זאת נוספו 25 דקות נסיעה לכל כיוון, ובסך הכול 50 דקות מבוזבזות בדרך לעבודה ובחזרה. לוקח לי בכל יום שעתיים להגיע לעבודה ברכבת ובתחבורה העירונית, ועוד שעתיים לחזור.

"נוסעי הרכבת הם תושבי הדרום מאופקים, מנתיבות, משדרות, מאשקלון ומאשדוד העובדים במרכז, והמדיניות של רכבת ישראל מקשה על הנגישות שלהם למקורות התעסוקה. יש לנו עדויות של מאות אנשים שהיו רוצים לעבור להתגורר בדרום, אבל לא מוכנים לבזבז את הזמן בהיטלטלות בדרכים בנסיעה לעבודה".

רוב האנשים היו מסתפקים בקיטורים על הרכבת בשיחות סלון, ומקצתם היו כותבים מכתב תלונה להנהלת הרכבת. פינטו עשויה מזן אחר. היא כתבה מכתב תלונה לשחר איילון, מנכ"ל הרכבת, וכן למשרד התחבורה, וכשהייתה בחופשת לידה החלה לנהל קמפיין שמטרתו לחבר את הדרום למרכז, ולהפוך את הרכבות הקיימות לישירות וליעילות יותר.

"הרכבות צריכות לנסוע במהירות של 120 קמ"ש", היא מבהירה, "ולהגיע מאשדוד לתל אביב ב-25 דקות ולא בחמישים או בשישים דקות שקורה כיום".

כדי להשיג את מטרתה היא העלתה קמפיין אינטרנטי, יצאה לנסיעות ברכבת עם התינוק כדי לשכנע נוסעים להצטרף למאבק, רתמה את כל ראשי הרשויות בדרום לפנות למנכ"ל הרכבת ולמשרד התחבורה, וגייסה מספר ח"כים, בהם ח"כ תמר זנדברג (מרצ), שהעלתה את הנושא בוועדה לצדק חלוקתי של הכנסת.

נוסף על כך היא ארגנה הפגנה מול ביתו של שר התחבורה ישראל כ"ץ במושב כפר אחים, ובתחנות הרכבת של שדרות, אשקלון ואשדוד. המימון להסעה להפגנות נעשה באמצעות גיוס המונים.

מרכבת ישראל מסרו בתגובה כי ארבע התחנות שנוספו האריכו את הנסיעה בשבע עד תשע דקות בלבד, ולא ב־25, וכי נוספה לפני שלוש שנים רכבת רביעית בשעות העומס כדי להקל את המצב.

עוד נמסר כי זמן המסילה ומספר הרכבות שיכולות להיות יחד באזור איילון, המהווה את צוואר הבקבוק, נמצאים בשיא הקיבולת, והפתרון יגיע בטווח של שנים, כשתוחלף מערכת האיתות ותתווסף מסילה רביעית בציר.

לאחר שהופעלו לחצים לפתרון המצב, הוחלט ברכבת לערוך פיילוט שבו תיסע בבוקר רכבת מהירה מהדרום למרכז ובערב מהמרכז לדרום. את פינטו הפיילוט הזה עדיין לא משכנע.

"הרכבת של הבוקר יוצאת ב־5:30 מבאר שבע", היא אומרת. "אין שום גן או בית ספר שפתוחים בשעות האלה, ולכן היא לא משרתת הורים העובדים במרכז.

"הרכבת לדרום יוצאת ב־16:15 מתל אביב והיא לא מתאימה למי שצריך לאסוף את הילדים ב־16:00 מהגן וגם לא למי שנשאר בעבודה עד שעות הערב המוקדמות. זה יפה שהחליטו לעשות משהו, אבל זה לא פותר את הבעיה שלנו".

הפיילוט עומד להסתיים בימים אלו, ומטה המאבק ממשיך במאמציו לשינוי המצב. "אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שלא יבטלו את הפיילוט", קוראת פינטו, "ושיוסיפו עוד רכבות מהירות שישרתו את העובדים ממעמד הביניים. אנחנו רוצים עוד רכבת מהירה שתצא מאשדוד ב־8:30 ושתחזור מתל אביב ב־16:00, כדי שמי שנושא בנטל ומשלם את המיסים יוכל ליהנות ממנה".

כמו מנוע טורבו

צאלה פינטו (34) - נשואה לגל הראל, בן קיבוץ גניגר, ואם לארבעה ילדים צפופים: אורן (4), עומר (3), שביט (שנה ועשרה חודשים), אסף (שבעה חודשים) - היא דמות צבעונית המתפקדת בקצב של מנוע טורבו.

נוסף על טיפול בארבעת ילדיה הפעוטים, עבודה של ימים ארוכים בהייטק וניהול מאבקים ציבוריים, היא מקדישה ערב בשבוע לחזרות ולהופעות בלהקת רוק שבה היא הזמרת, ומבצעת בעיקר גרסאות כיסוי ללהיטי עבר לועזיים וישראליים.

כשהיא נשאלת איך יש לה זמן לזה, היא עונה שהכול תלוי בניהול זמן נכון ובסדרי עדיפויות. המוזיקה, היא מוסיפה, היא הקשר שלה לעצמה.

היא נולדה בשדרות להורים ממוצא מרוקאי־ספרדי, שעברו לאשדוד כשהיא הייתה בת 12. "שניהם אנשים משכילים שעזבו את עיירת הפיתוח", היא מציינת, "אבל בכל זאת התקופה הזאת הטביעה בהם חותם. זה ניכר אצלם במוחלשות הפוליטית וביחס שלהם לכסף. כסף היה מילה גסה שלא מדברים עליה בבית. זה חלחל גם אליי.

"עבדתי פעם ארבע שנים בבית קפה, והייתי צריכה לבקש העלאה בשכר, כי כל מי שהגיע אחריי הרוויח יותר ממני. כשבאתי לדבר עם בעל הבית פשוט פרצתי בבכי היסטרי ולא הצלחתי לדבר על הכסף. זה תסכל אותי. הייתי צריכה ללמוד בחיים הבוגרים לדרוש שכר גבוה, כי זה אחד הדברים הקובעים את השווי שלך ואת ההערכה אליך בחברה".

מסלול חייה הבוגרים של פינטו הוא המסלול הישראלי בדרך להצלחה ולהתבססות כלכלית. היא סיימה את הצבא כקצינה בדרגת סגן בחיל השלישות, ואחר כך יצאה לטיול הגדול בדרום אמריקה.

איכות חיים כמו בתל אביב, אבל בקטן. פינטו ומשפחתה

כשחזרה למדה לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, והחלה לעבוד כמפתחת תוכנה בחברת הייטק בתל אביב. אחרי כן למדה לתואר שני במנהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה, שם הכירה את בעלה גל, שם גם התמחתה במימון, ואחרי כן בייעוץ אסטרטגי גלובלי באוניברסיטה בארצות הברית.

היא התקדמה בעבודה בתפקידי ניהול, וכיום מנהלת צוות פיתוח בחברת "עת הדעת" - Time To Know - העוסקת בפיתוח טכנולוגיות חדשות בחינוך. "אנחנו חושבים שהצורה שבה אנחנו לומדים", היא מסבירה, "אינה תואמת את הצרכים ואת היכולות של מי שלומד כיום.

"אנחנו לומדים בערך כמו שההורים שלנו והסבים שלנו למדו, בשיעורים פרונטליים, בכיתות גדולות, עם המון חומרים מיושנים והמון קריאה של תוכן וסיכומים. אנחנו רוצים לשנות את דרך הלמידה ולהתאים אותה למאה ה־21, להנגיש תכנים בצורה אינטראקטיבית ומעניינת, ולעזור למורים להיות מעולים בתחומם".

כשנולד לצאלה וגל הילד השלישי, חלה תפנית במסלול הידוע לכאורה מראש. "הבנו שאנחנו צריכים תשתית תומכת יותר למשפחה", היא מספרת. "בגדול, אני משימתית מאוד באופי שלי. הצבתי משימות: ללמוד, לעבוד, להתחתן וללדת ארבעה ילדים - ועמדתי בהן. החברות שלי צוחקות שאת המשימה האחרונה לא ביצעתי באופן מושלם.

"המשימה הייתה ארבעה בשלוש, כלומר ארבעה ילדים בשלוש שנים, וזה לקח לי ארבע שנים. כדי להגיע לתשתית תומכת למשפחה, גל - שהוא בן קיבוץ ועובד בצוות ההכנה להקמת סניף איקאה בבאר שבע - רצה שנעבור לקיבוץ.

"אני, שגדלתי באשדוד, רציתי ים. כשחיברנו את הרצונות, יצא שקיבוץ זיקים, הנמצא סמוך לים, מתאים לנו. הכרתי את הקיבוץ הזה, כי יש לי בן־דוד שהתגורר שם".

אז פשוט התייצבת בקיבוץ והודעת שאתם רוצים לעבור אליו?

"זה לא פשוט כל כך. חמותי מגניגר לימדה אותי שאם אני רוצה לדעת מה קורה בקיבוץ, אני צריכה להגיע לכולבו ולהתרשם ממנו. נכנסתי לאוטו ונסעתי לכולבו של זיקים. התחלתי לדבר עם אנשים כדי להבין מי נגד מי ולבדוק מה הלך הרוחות. הבחור שעבד שם סיפר לי שהם משחקים כדורגל, וזה היה טוב, כי בעלי אוהב לשחק.

"אחר כך הוא אמר לי שהוא לא יודע אם יש דירה פנויה, ושאפשר לבדוק את זה במזכירות. הלכתי למזכירות ופגשתי שם את שושי, אישה נחמדה עם חושים מפותחים לנקלטים. היא ביקשה ממני להסתובב לפניה, כדי שהיא תוכל לבחון אותי מכל הצדדים, ואז היא אמרה: 'נראה לי שתתאימי לקיבוץ שלנו'.

"אחרי שעברתי את המבחן קיבלתי ממנה את הטלפונים של האחראי על הדירות ושל האחראית על החינוך. יצרתי איתם קשר, ובהתחלה לא היה מקום.

"חיכינו בסבלנות בתל אביב, ובסוף השנה קיבלנו הודעה מהאחראי על הדיור שיש דירה פנויה, ומהאחראית על החינוך שיש מקומות בגני הילדים. כשראינו שהכול מסתדר עדיין התלבטנו, בגלל הנסיעות לעבודה והמצב הביטחוני. זה היה ב־2015, שנה אחרי צוק איתן".

זה לא הרתיע אתכם?

"זה ממש הפחיד אותי. אני יכולה להיות גיבורה גדולה, אבל לא ידעתי איך אגיב עם הילדים באזעקות, ומה זה יעשה להם. החלטנו שננסה לעבור לשם, ומקסימום תמיד אפשר לחזור לתל אביב".

לא להיות זרים

בקיבוץ השיתופי זיקים יש הרחבה קהילתית, המאוכלסת במשפחות צעירות השותפות לחיי הקהילה אך לא לחיי הקיבוץ. לצאלה פינטו המשימתית זה לא התאים. היא וגל שכרו דירה בקיבוץ ושקלו לקנות בית בהרחבה, אך לדבריה היא התאהבה בקהילה החמה, במעורבות, בחברים המתגוררים לידה ובגישה לים.

"זו איכות חיים דומה לזו שהייתה לי בתל אביב, אבל בקטן", היא מדגישה. "אין כאן כל העושר והמרחב, אבל יש לי בזמינות ובהישג יד כל מה שאני צריכה. אין לי מיליון מסעדות, אבל יש את חדר האוכל. אין חנות של צומת ספרים, אבל יש ספרייה. הכול קרוב ונגיש, ולא צריך לנסוע ברכב לכל מקום".

תקופת המגורים בקיבוץ הביאה את צאלה ואת גל להחלטה לא קלה. הם ביקשו להתקבל לחברות בקיבוץ השיתופי ולא להסתפק בתושבות בקיבוץ או בהרחבה. "רצינו את הביחד הזה", מסבירה פינטו, "את זה שאני פותחת את הדלת וארבעת הילדים משחקים אצלי בדשא.

"רצינו את השיתופיות, לא להיות נטע זר בקיבוץ. חיינו כתושבים בתחושה שמשהו חסר לנו. חסרה לנו השייכות למקום. הרגשנו שלא הגענו למנוחה ולנחלה.

"מצד שני, התלבטנו אם זה הגיוני שניכנס לקיבוץ שיתופי ונכניס לקופת הקיבוץ את המשכורת הגבוהה שלי מההייטק ושל בעלי מהניהול הלוגיסטי. עם הזמן קלטתי שהגעתי למצב אבסורדי, שבו אני רוצה להיות שותפה ושייכת במאה אחוז לקיבוץ, והדבר היחיד המונע ממני לעשות את זה הוא משכורת ההייטק שלי. לפני כמה חודשים נפל הפור.

"החלטנו להיות חברי קיבוץ עם כל מה שכרוך בזה ועם כל המשמעויות האישיות של זה, כולל ההיבט הכספי. כיום אנחנו נמצאים בתהליך קליטה כמועמדים לחברות, וזו תקופה מורכבת מאוד. אנחנו נושאים בכל הנטל, אבל עדיין לא חברי קיבוץ. זו תקופת ביניים, ואני מקווה שבסופה נתקבל לחברות".

איך את מסתדרת עם זה שחברי הקיבוץ הם ברובם מצביעי מרצ, סוציאליסטים ואנשי שמאל מדיני?

"אני חושבת שכולנו בהיבטים מסוימים הן סוציאליסטים והן קפיטליסטים. כיום, עם כל הטכנולוגיה המאפשרת לנו חיי קהילה ענפים, כולנו בעצם נהנים הן מהסוציאליזם והן מהקפיטליזם. מצד אחד, כולנו רוצים ליהנות מהישגי הטכנולוגיה והיזמות, ומצד שני, אנחנו רוצים להיות חלק מקהילה.

"לדוגמה, אפליקציית waze נוצרה בעקבות סטרטאפ במימון קפיטליסטי של משקיעים הרוצים להרוויח, אבל היא גם דוגמה מובהקת להיבט סוציאליסטי שמתבטא בניווט הקהילתי ובכך שאנשים יכולים למנף את היכולות של הקהילה כדי להשיג שיפור באיכות החיים.

"אני בעד יזמות, השקעות, צמיחה ופיתוח, אבל אני גם בעד שינוי חברתי והורדת יוקר המחיה. בסופו של דבר אני מאמינה במה שאומר הפילוסוף נוח הררי, שמה שגורם באמת לאושר זה לא כסף ונסיעות לחו"ל, אלא קשרים קהילתיים וחיי חברה מפותחים".

בדעות המדיניות את דומה לחברי הקיבוץ?

"לא יודעת. פעם אמר הימין שהוא לא מוכן להחזיר שטחים בשום אופן, והשמאל אמר שצריך להחזיר את כל השטחים תמורת שלום. כיום הרוב נמצאים במרכז. רוב האנשים, גם אני, מוכנים לתת שטחים תמורת שלום. אני לא נוסעת להפגנות שמאל בשטחים, אבל אני בעד לאפשר לכולם איכות חיים. בגדול, אני מזדהה עם המרכז הלאומי".

במסגרת ההשתלבות בחיי הקיבוץ התנדבה צאלה לצוות חג החנוכה, ובימים אלו היא עובדת על טיול קיבוץ לחג. גל ממלא תורנויות שמירה כמו שאר החברים. "לי יש פטור משמירה", מספרת פינטו, "ולא משום שאני אישה, אלא כי יש לי תינוק בבית. לעומת זאת, אני עושה תורנויות הגשה ושטיפת כלים בחדר האוכל, וצריכה לצאת מהעבודה באותו יום מוקדם כדי להגיע בזמן לתורנות".

אפשר לסכם בזה שכל המחאה שלך נגד הרכבת היא כדי שתגיעי בזמן לשטוף כלים בחדר האוכל?

"זה טוב ברמה של כותרת, אבל אין זה העיקר. המחאה שלי נועדה לכך שאוכל לגור בדרום ולעבוד במרכז, ובכל זאת להספיק לראות את הילדים שלי לפני שהם הולכים לישון. כתבתי על זה שיר הנמצא ביוטיוב בשם '50 דקות של בזבוז ביום': חמישים דקות/ יושבת ברכבת, רואה את הנוף/ הם בטח מריצים עכשיו מקלחות/ גם היום מגיעה באיחור/ הלוואי שאספיק לסיפור".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו