ברכת הכהנים בכותל | צילום: EPA

"אחרי החגים" הוא ביטוי ישראלי נפוץ שמשמעותו: אחרי שיעברו חגי תשרי נחזור לשגרה ונתמודד עם כל מה שדחינו. אבל למען האמת היה נכון יותר לומר "אחרי החג". ראש השנה הוא אמנם יום טוב שבו לפי ההלכה נמנעים ממלאכה ונוהגים לקיים בו ארוחות משפחתיות ומפגשים חברתיים אבל הוא אינו מוגדר כחג אלא כיום דין. יום הכיפורים גם הוא איננו חג על פי ההגדרה המקובלת אלא יום צום ותענית.

מי שמסתכל בלוח השנה העברי (בעיקר ההורים) רואה שהוא גדוש בחגים, אלא שלפי התורה ישנם שלושה מועדים בלבד המוגדרים כך ואלה מכונים "שלושת הרגלים". אחד מהציוויים בנוגע למועדים הללו, הוא העלייה לרגל, ולא אין קשר לעובדה שאנשים בעידן שלפני המצאת המכוניות הלכו ברגל. "רגל" בלשון המקרא הוא מועד. וכך נכתב בספר דברים: "שָׁלֹושׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת".

בזמן שבית המקדש היה קיים נהרו לירושלים בשלושת הרגלים המוני מאמינים מכל קצוות הארץ וגם מן התפוצות. התיאורים בגמרא ובמשנה מלמדים שלמרות שמצוות העלייה לרגל חלה רק על הגברים, נהגו משפחות שלמות להגיע אל הבירה ולהשתתף בחגיגה, אבל גם על היערכות של המקומיים לקלוט את כל אותם צליינים: "מעולם לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים", נאמר באבות דרבי נתן.

בעוד שבפסח הגיעו העולים לרגל להקריב ולאכול את קורבן הפסח, האירוע המרכזי בסוכות היה "שמחת בית השואבה" שעליה נאמר במסכת סוכה כי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". במסגרת החגיגות, נהגו לרדת בסוכות בתהלוכה מיוחדת אל מעיין השילוח ולשאוב ממנו מים שאותם היו מנסכים על גבי המזבח.

לכבוד המאורע, היו מאירים את רחבת עזרת הנשים במקדש במנורות ענק ובכמויות עצומות של שמן. לאורך כל הלילה ניגנו הלווים ולצלילי המוזיקה הקצבית רקדו החוגגים, אפילו המכובדים שבהם שאף התפארו בתעלולי אקרובטיקה להנאת ההמון. המפורסם שבהם הוא התנא רבן שמעון בן גמליאל, אחד המנהיגים הגדולים של התקופה ההיא, שעליו מסופר בתלמוד בבלי כי היה לוקח שמונה לפידים בוערים "וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו".

אגב, סופו של אותו רבן שמעון לא היה משמח במיוחד. הוא הוצא להורג בייסורים על ידי הרומאים ונמנה על עשרת הרוגי המלכות.

לעלייה לרגל הייתה כמובן לא רק משמעות דתית וחברתית. צריך לזכור שהמוני התיירים שכרו מקום לינה, רכשו מזון, קורבנות להקריב בבית המקדש ועוד כל מיני מזכרות בשווקים השוקקים לקחת איתם הביתה ובכך סייעו להניע את הכלכלה של עיר הבירה.

ולמרות זאת, היו מי שראו באירוע העלייה לרגל מפגן אחדות שנועד לתרום לא רק לקופתה של ירושלים אלא גם לרוחם של המבקרים בה.

וכך מתאר את האירוע ההיסטוריון היהודי-מצרי בן התקופה, פילון האלכסנדרוני: "אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים… והם מבקשים למצוא בו את השקט, להיפטר מן הדאגות אשר מעיקות עליהם, לנוח מעט ולבלות את זמנם בחדווה ובגיל. בלב מלא תקוות טובות הם עושים את החופשה החיונית הזאת בקדושה ובמתן כבוד לאל: הם גם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירו עד כה, ובמיזוג הלבבות על זבח ונסך הם מוצאים את ההוכחה הניצחת לאחדות הדעות".

בהחלט כדאי להרהר בתיאור הזה בחול המועד, בפקקים בדרך לברכת הכהנים המסורתית שמזכירה ולו במעט את השמחה ההיא.

יישובניק נט אתר הבית של תושבי הדרום הצטרפו אלינו לפייסבוק

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו