הזמן טס כשנהנים, וגם כשלא. הזמן טס, זו עובדה.
יכול להיות שזה עניין של גיל, שככל שאתה מתבגר ככה אתה מרגיש את שעון החול נוזל ואוזל בשעונך, והחיים רצים לך כמו סרט בהילוך מהיר.
מצד אחד, אני לא מאמין שכבר שוב הגיע ראש השנה, אני מרגיש כאילו רק אתמול ישבנו סביב שולחן החג. מצד שני, אני לא זוכר סביב איזה שולחן זה היה ואם עשינו את החג עם המשפחה שלי או של עמירה.

הזיכרון שלי, או אולי יותר נכון לומר אי הזיכרון שלי, הולך ומחמיר. גם בזה אני מאשים את הגיל כמובן. ובכלל, יש מצב טוב שאני מקדים את זמני וחווה כבר עכשיו את משבר גיל הארבעים, כי כל דבר שקורה לי או אפילו כל מחשבה שעוברת בראשי, באופן אוטומטי אני משייך את זה לגיל.

צילום: shutterstock


לא סתם יש לי את השריטה הזאת של הגיל, ואולי דווקא עכשיו בראש השנה, הזמן שלפי היהדות הוא הזמן בו אנו עומדים למשפט ונכתבים או לא נכתבים בספר החיים, זה זמן טוב בשבילי לפתוח את הנושא הזה אחת ולתמיד. אין לי דרך לדעת איך ובעקבות מה, אבל כשהייתי ילד נכנס לי ג'וק לראש שלא אגיע לגיל 18. לא הייתה שום סיבה אמיתית שאחשוב את המחשבה האפלה והמטופשת הזאת, אבל הייתי ממש משוכנע שכך יהיה. ומוזר, ככל שזה יישמע, אפילו שאני מתקרב לגיל כפול מאותו גיל שאליו חשבתי שלא אגיע, המחשבה הזאת עדיין מקננת בי.

עדיין חי בי הילד הזה שלא מאמין שיגיע לגיל 18, עדיין כשאני רואה חיילים במדים, הם נראים לי מבוגרים (למרות שכשאני עליתי על מדים, הם רק נולדו בערך), ככה שכל שנה שמתחדשת עליי אני מרגיש כמו סוג של נס. משהו שלא האמנתי שיקרה, קורה פעם אחר פעם.

× × ×

אני אוהב את החגים. הראיה לכך היא שכל חג שמגיע, אני מוצא את עצמי אומר שהוא החג האהוב עליי. אבל נראה לי שבסופו של דבר החגים שאני אוהב הם "החגים הגדולים" - פסח וראש השנה. הסיבה העיקרית לכך, היא ההתכנסות של המשפחה המורחבת.

באמת שעבורי אין דבר חשוב ואהוב יותר מאשר המשפחה שלי, ואין דבר שמסב לי אושר אמיתי כמו לשבת יחד עם אשתי ובתי סביב שולחן אחד עם ההורים, האחים, הגיסים והאחיינים שלי. המפגש הזה צריך להיות תדיר הרבה יותר, אבל כידוע תמיד יש פערים בין הרצוי והמצוי. רק על זה אני אומר מזל שיש חגים. ואני חי את חיי בידיעה מתמדת שמשפחה היא דבר לא מובן מאליו כלל, למרות שקל להתבלבל בעניין הזה. ועבור אלה שמתבלבלים, טוב שבאים החגים ומזכירים להם. כי לשבת סביב שולחן החג עם המשפחה שלך זו פריבילגיה שיש לברך עליה, מתנה שיש להודות עליה.

כידוע, אף אחד לא יהיה כאן לנצח. גם לא הסבתות, הסבים וההורים שלנו (שיזכו לחיים ארוכים). אצל חלקנו, הם כבר לא כאן איתנו. לכן אני משתדל לנצור בלבי כל חג שאנחנו חוגגים יחד, אני יודע שאלה בדיוק מסוג האירועים שאתגעגע אליהם.

ואם כבר געגועים, אז כבר שש שנים שאני מתגעגע לסבתא שלי, ההשראה הגדולה של חיי. געגועים יומיומיים, שמתעצמים בחגים.

ועם כל העצב שבדבר, זה טבעי וטוב ונכון. כי מצד שני, ברוך השם משפחתנו התרחבה בילדים וילדות קטנים שממלאים את ליבנו שמחה ומאירים את חגנו באורות חדשים.

× × ×

שנה חדשה זה זמן טוב לסיכומים, אבל ככל שאני מתבגר (כן הגיל, שוב הגיל) אני מוצא פחות ופחות טעם בלסכם את השנה שעברה עליי.
יש לי עוד דרך ארוכה (אני לפחות מקווה), ואני מעדיף להתייחס לכל שנה כאל תחנה בדרך, נקודת ציון ולא יותר מזה.

מה כבר יש לסכם? במשפט אחד - השנה האחרונה הייתה טובה אליי, אפילו טובה מאוד.
מה אני מאחל לעצמי? שמכל הבחינות ובכל המישורים השנה החדשה תהיה טובה כקודמתה.

ואם בכל זאת, בקשה קטנה מהשנה החדשה, אז שתהיה קצת פחות מעייפת, שתהיה לי את האפשרות קצת פחות לעבוד וקצת יותר לנוח.
חוץ מזה, שרק יישמרו השיגרה, הבריאות, שמחת החיים ובעיקר האהבה, קודם אצל אשתי ובתי ואחר כך אצלי. אני יודע שזה לא מעט לבקש, אבל יותר מזה אני לא מבקש דבר.

× × ×

ולכם, הקוראות והקוראים של הטור הזה, אני מאחל שנה טובה ומתוקה, שנה של אור ושמחה, שנה של בריאות ונחת, שנה של אהבה.
תודה על הדרך שאתם עושים איתי, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה.
עקבאל דייר (שתזכו לשבת סביב שולחן החג) וחג שמח!

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו